מי אומר מה נשתנה? עיון בשיטת הרמב"ם

המשנה במסכת פסחים (י,ד) אומרת:

"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל; אם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה, כולו צלי.לפי דעתו שלבן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר את כל הפרשה".

הניסוח של המשנה מעורפל ולא מובן. מי שואל מה נשתנה? כתוב שהבן שואל, אבל מצד שני כתוב "אם אין דעת בבן אביו מלמדו". האם הנוסח "מה נשתנה" וכו' מתייחס לרישא ("וכאן הבן שואל") או לסיפא ("אביו מלמדו")?

רבים עסקו בשאלה הזו, וגם פרופ' דוד הנשקה, בספרו החדש והמומלץ "מה נשתנה", שסקירה שלי עליו התפרסמה במקור ראשון השבת, עוסק בכך בפרוטרוט. לדעתו, המילים "אם אין דעת בבן אביו מלמדו" נוספו במשנה בשלב מאוחר יחסית, ומכאן הזרות. במילים אחרות, "מה נשתנה" היא במקור שאלה של הבן. אלא שעורכי המשנה רצו להדגיש שעדיין יש ללמד את הבן לשאול גם אם אין בו דעת.

תמיהה בדעת הרמב"ם - לא פטרתן מלומר מה נשתנה?

עד כאן לפשט המשנה. אלא שהנשקה גם מתייחס, בנספח, לדעתו של הרמב"ם (עמ' 551-555). וכך כותב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח,ב):

"ומוזגין הכוס השני, וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" וכו'.

אם כן לשיטת הרמב"ם, "מה נשתנה" הוא נוסח שהקורא אומר. אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה: במשנה יכולנו לפרש כך, למקרה שהבן אינו שואל (אין דעת בבן). אבל הרמב"ם כותב במפורש שהבן שואל! לכאורה יש כאן אחיזת החבל בשני קצותיו: אם הקורא אומר מה נשתנה, מה שואל הבן? ואם הבן שואל כבר, מה טעם באמירת "מה נשתנה" של הקורא? ובעיקר, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם לשון המשנה, שממנה נראה - לפרשנות שהאב אומר את הדברים - שזה נאמר רק כאשר אין דעת בבן.

פתרונו של הנשקה: גיליון שנכנס שלא במקומו

הנשקה דן בכל ההצעות לפתרון ודוחה אותן, ומציע פתרון משלו: הוא נסמך על שני כתבי יד של הרמב"ם, אחד מפרובנס ואחד מתימן, שבהן המילים "ואומר הקורא" חסרות. לדעתו, אלה משקפות את הנוסח הראשון שכתב הרמב"ם. כלומר, הרמב"ם בהתחלה סבר שהבן שואל מה נשתנה, והכול בסדר. אלא שעם הזמן, הפירוש הזה היה קשה לרמב"ם, שהרי לעיל בפרק ז' הוא מסביר שעושים בלילה מעשים תמוהים כדי שישאלו הילדים מה נשתנה. אם כן השאלות באות לאחר המעשים. אבל "מה נשתנה" בא עם כוס שני, לפני המעשים שהשאלות מוסבות עליהם!

לפיכך הגיע הרמב"ם למסקנה - לפי שחזורו של הנשקה - שיש לפצל את הטקסט לשניים: הבן שואל רק את ההתחלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", והקורא, שיודע מה שהבן אינו יודע, אומר את השאר: "שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת" וכו'.

לפי אותו שחזור, הרמב"ם כתב בגיליון ספרו "ואומר הקורא" כשכוונתו שהמילים הללו תיכנסנה אחרי "מכל הלילות". אלא שפשעו המעתיקים, והבינו לא נכון: את המילים "ואומר הקורא" הכניסו במקום השגוי - לפני "מה נשתנה", וכך גרמו למבוכה.

תמיהות על שיטת הנשקה

בעיניי שיטתו זו של הנשקה קשה. אם יש לפנינו מגוון גדול של כתבי יד שבכולם "ואומר הקורא" נמצא במקום אחד ולא באף מקום אחר, הדבר תמוה להיפותיזת הגיליון: היה לנו לצפות שלפחות בחלק מכתבי היד הגיליון ייכנס במקום הראוי לו! וכי כל המעתיקים עשו יד אחת לשיבוש? כדי לפרנס את תיאורו של הנשקה נצטרך לומר שכל כתבי היד (זולת שניים) העתיקו מכתב יד משני אחד בלבד, ולא הייתה אף העתקה נוספת מספרו של הרמב"ם עצמו שהגיעה אלינו. וכיון שאנחנו יודעים שספרו של הרמב"ם היה מצוי לרבים כדי להגיה ממנו, ובידינו גם ספרים שהוגהו על פיו (כמו כתב יד הנטיגנטון 80 המפורסם), דבר זה פחות מתקבל על הדעת.

ודוק: הגרסה הנפוצה היא הגרסה שאחרי התיקון של הרמב"ם לפי השחזור של הנשקה, כלומר התיקון של הרמב"ם נעשה בשלב מוקדם יחסית, לפני שנפוצו ספריו לכל עבר. כל זה מקשה על השיחזור של הנשקה.

ובאשר לשני כתבי היד שהנשקה נסמך עליהם, הרי קל הרבה יותר להניח שבהם הושמטו המילים הקשות "ואומר הקורא" אם מפני קושיית הנשקה אם מפני שהדבר אינו מתאים לרגיל ולמקובל; בדיוק כשם שבשני כתבי יד אחרים השתנה "הקורא" ל"לקורא", וכפי שמציין הנשקה בצדק בוודאי הדבר הוא תיקון מעתיקים מחמת הקושי ותו לא.

בנוסף, השיטה השנייה שמשחזר הנשקה אצל הרמב"ם - וכמדומה אין לה חבר בפוסקים ובפרשנים בפרשנות המשנה או ההגדה - מוזרה מאוד. הבן שואל סתם "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ואילו הקורא מסביר לו ומפרט מה השינויים? אם כבר הבן שאל, למה הקורא צריך לפרט לו מה עוד עומד להשתנות? בנוסף, אם אנחנו באים מן המשנה, הרי המשנה כלל אינה מחלקת את הטקסט לשניים כמו אותה הצעה, ולא מובן איך אפשר להסיק ממנה חלוקה שכזו. והרי מן המשנה הנשקה בא, וממנה הקשה!

ועוד זאת יש להוסיף: בעמ' 375 של ספרו מצטט הנשקה שיטת גאונים (גנזי שכטר, ב, עמ' 259): "ואומר אותו שמקדש מה נשתנה". שימו לב לדמיון הגדול בין דברי הגאון לבין דברי הרמב"ם:

- "וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה"
- "ואומר אותו שמקדש מה נשתנה".

לא נראה כלל שהדבר מקרי. לפיכך חזרנו למקום שיצאנו ממנו: שיטת הרמב"ם, מלכתחילה, הייתה שהקורא אומר את הנוסח.

ואין אלא לתמוה על הנשקה - כיצד זה לא הבחין בדמיון בין שתי המובאות? ושמא יש לומר כשם שהוא עצמו אמר על הרמב"ם: את הנספח כתב הנשקה לפני שנים רבות ('המעין', ניסן תשמ"ג!), ואילו את גוף הספר כתב רק לאחרונה. אפשר שכאשר כתב הנשקה את מאמרו בראשונה לא שם לבו לדברי הגאונים, ואילו לאחר מכן כבר לא מצא לנכון לקשר בין שני הדברים, אף שבעיניי המקריות כאן רחוקה.

ליישוב הרמב"ם

וביישוב הרמב"ם נראה לי לומר כעין אחד התירוצים שנאמרו בעבר. כלומר, שזה המקום שבו הבן שואל. אם שאל את השאלה "מה נשתנה" וכו' כנוסח הרגיל, הרי הוא הוא "הקורא" (שימו לב שלא כתוב שהאב אומר!); אם לא, אלא שאל דברים אחרים, או שלא שאל כלל, הרי הקורא (כלומר אותו שמקדש) אומר "מה נשתנה". כך יישב הרמב"ם את הלשון העמומה של המשנה, על ידי שנקט לשון עמומה משלו.