כתבה ארוכה במאקו, של כתבת העונה לשם צליל אברהם, מלאה בכי ונהי על "דור ה-Y", המפונק והעצלן, שאם לא נותנים לו העלאה הוא מאיים לעבור לעבודה אחרת ולא מגלה נאמנות למקום העבודה או מוכנות לעבודה קשה.
אשמנו בגדנו, אומרת צליל. איפה הימים שבהם עבדנו כמו חמור! מה זה הדבר הזה, לשים רגל על רגל? לחפש עבודה שתיהנה ממנה במקום לעבוד בעבודה מאומצת ולא מעניינת?
ואז מגיעה נקודת המפנה, עם ציטוט ממפונק אופייני:
""הבוס שלי נתן לי לפני שעזבתי את כל הנאום הזה של המפונקים", סיפר לי השבוע בחור בן 28, שהתפטר לפני חצי שנה מחברה בינלאומית. "אתם לא רוצים להתקדם, אתם לא מוכנים לעבוד קשה, אתם רק רוצים לזוז ממקום למקום. הוא אמר לי, איך אתה יכול להתפטר? יש לך הזדמנות לבנות פה קריירה לעשרים שנה. אבא שלי אמר לי אחר כך את אותו דבר. שניהם היו משוכנעים שאני עושה את טעות חיי".
בשנתיים שבהן הוא עבד בחברה, הוא סיפר, הוא באמת קיבל קידום. הוא גם הוקפץ מהמחלקה שלו למחלקת הדגל של החברה, "מחלקה יוקרתית, שזו גאווה להשתייך אליה, והיא גם מאוד רווחית". וקיבלת גם העלאה יחד עם הקידום הזה, שאלתי. "לא, איפה", הוא אומר. "אותו כסף בדיוק".
הכסף, אגב, היה 6,000 שקל בחודש. הוא כן עזב, טס למרכז אמריקה לחצי שנה, חזר ומצא עבודה בחברה המתחרה, עם משכורת טובה יותר"
מה הבינה מפה צליל? שהכלכלה על הפנים. שבמחאה החברתית פתאום הבנו שהחיים שלנו בזבל. "בשביל אנשים שנכנסים לשוק העבודה בשנים האחרונות, זה היה סיור ההיכרות עם הכלכלה הישראלית. הם הבינו עוד לפני שהם יצאו לדרך שהנוסחה של תלמד > תעבוד קשה > תצליח לא עובדת יותר, ושהסיכוי לשדרג מעמד כלכלי בישראל גבוה רק קצת יותר מאשר בקאסטות בהודו".
וכך זה נמשך ונמשך. הלו! תתעוררי! קאסטות? על מה את מדברת? את לא רואה שהבנאדם יכול לעבור מחברה לחברה בלי למצמץ ולשדרג את המשכורת שלו?
"אנחנו תופסים אנשים שעוזבים עבודה אחרי פחות משנה כחצופים, אבל כשחושבים על זה, השוק שמתלונן על עובדים לא יציבים הוא אותו שוק שחרת על דגלו במשך עשרות שנים גמישות ניהולית בכל מחיר: הוא הפריט חלקים עצומים מהשירות הציבורי ומסר אותם לעמותות שמעסיקות עובדים במקג'ובים של 65 אחוז משרה בשכר מינימום. הוא פורר משרות למטלות פרילאנס תמורת תשלום זעום בלי שום זכויות. הוא שבר את הוועדים בכוח, וכשצעירים ניסו להתאגד שבר אותם שוב. הוא ביטל את הקביעות, את קרנות ההשתלמות, את השעות הנוספות ואת הפנסיות התקציביות, ומצא גם טריקים לשלם פנסיה רק על חלק מהמשכורת. והנה, זה הצליח: אפשר לפטר ולהעסיק מיד את מי שרוצים לאיזה צורך שרוצים. רק על דבר אחד שכחו לחשוב: שגם העובדים יחתכו את החלק שלהם".
לא שכחנו שום דבר, צליל. זה בדיוק העניין: הפנסיות התקציביות, הקביעויות וקרנות ההשתלמות, תוקעות את העובדים בעבודה קשה ולא מתגמלת, כובלות אותם למקומם בלי סיבה אמיתית, רק כדי שלא יאבדו את הפנסיה התקציבית. חשבתם שכל התנאים האלה היו לטובת העובדים? איפה. הנה אתם רואים במו עיניכם שזה בדיוק להפך.
כולנו מכירים את הטיעון כאילו המעסיק הוא בעל כוח לא פרופורציונלי לעובד, שהוא תמיד יוכל לקחת עובדים אחרים, שאם החוק לא "יגן" על העובדים הם יסבלו חרפת רעב. ובכן: בדיוק להפך. המעסיק והעובד מתחרים זה על זה: אם העובד לא יספק את מה שהמעסיק רוצה ממנו, הוא יפוטר; אבל אם המעסיק לא יספק את מה שהעובד רוצה ממנו, ויש לעובד אלטרנטיבה - וכמו שהכתבה מראה, הכלכלה שלנו משגשגת מאוד ובהחלט יש לעובדים אלטרנטיבה - הוא יעזוב.
מכירים את רפורמת הניוד? שאנשים יכלו לעבור מחברה לחברה בלי סנטימנטים וקיבעון של תשלום מאות שקלים בחודש? זה מה שקורה, לאט ובהדרגה, בחברה שלנו. רפורמת הניוד הזו טובה לכולם. לא רעה.
אנחנו בתחילת הדרך. עוד יש הרבה מה לדאוג בכל הנוגע לזכויות העובדים - כלומר ביטולן של אותן "זכויות" שאינן אלא עול על העובד, כלוב זהב הכולא אותו מלעבור למקום שלבו חפץ ולשגשג שם. אבל ההתחלה נראית בכל זאת מבטיחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה