בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

נפתלי והשוקולדה, או: האם לעזור למעסיקים פירושו לפגוע בשכירים?

אמש העלה שר הכלכלה נפתלי בנט לדף הפייסבוק שלו תמונה שלו במפעל שוקולד ברמת הגולן, וכה כתב:

על שוקולד, ציונות ויזמות ** שבוע טוב. השבוע במסגרת סיור ברמת הגולן ביקרתי במפעל שוקולד ״דה קרינה״ המקסים. ** תראו איך שוקולד, ציונות, יזמות ועלייה משתלבים יחד, ואיך נעזור לכם במשרד הכלכלה להקים עסק, גם כשהוא נראה ״משוגע״ במיוחד...

לכאורה עוד סטטוס תמים. אלא שאחד המגיבים בפייסבוק שאל אותו למה הוא מדבר כל הזמן על בעלי העסקים ולא על השכירים, ש"גם הם ציונות". בנט טרח לענות תשובה ארוכה, ואף להעלות צילומסך שלה לדף שלו:

אם לסכם את דברי בנט, בעוד המגיב רומז לכך שהיחסים בין המעסיקים למועסקים הם "משחק סכום אפס" - כל מה שהמעסיק מרוויח, המועסק מפסיד, ולהפך - בנט טוען שההפך הוא הנכון. למעסיק ולמועסק יש אינטרס הדדי, אחרת הם לא היו מתקשרים אחד עם השני. המעסיק מרוויח מכוח העבודה שהמועסק מעניק לו, והמועסק מרוויח מכך שיש לו מקום עבודה שמשלם לו כסף. כמובן, כל אחד יעדיף לנסות למקסם את הרווח לכיוון שלו - המעסיק יעדיף לשלם כמה שפחות על כמה שיותר כוח עבודה, והמועסק יעדיף לקבל כמה שיותר על כמה שפחות כוח עבודה - אבל בסופו של דבר ההסכם ששניהם מגיעים אליו נותן רווח לשני הצדדים. לפיכך, עידוד המעסיקים אינו בא "על חשבון" המועסקים, אלא להפך.
זו כתיבה קפיטליסטית קלסית, בניגוד לשיח הסוציאליסטי הנוטה לדבר על "ניצול" של המועסקים על ידי המעסיקים, אף שהאחרונים חופשיים לבחור לאיזה מועסק ללכת, והאם להסכים לתנאי תעסוקה כאלה ואחרים. לפיכך לא ייפלא שידידי אריאל סרי-לוי, שכאביו גלעד סרי-לוי אינו מחובבי "השיטה", כתב תגובה בדף של בנט, לאמור:

ובכן, ברשותו של אריאל, אני מבקש להתייחס לטקסט שלו, פסקה-פסקה:
לזכותו של בנט ייאמר שמעולם לא הסתיר את האידיאולוגיה הקפיטליסטית שלו. לגנותו ייאמר שהוא מתעלם מרוב העובדים במודע ובמוצהר.
היכן ראינו שבנט "מתעלם מרוב העובדים"? הרי הוא כתב במפורש שהוא מעודד מעסיקים משום שהם יוצרים מקומות עבודה, כלומר תורמים לעובדים. וככל שתהיה סביבת עבודה טובה יותר למעסיקים, כך רווחיהם יהיו גדולים יותר; רווחים כאלה לא יכולים להישאר "בכיס" של בעלי העסקים, משום שכל בעל עסק שיתפתה לעשות כך, יובס על ידי מעסיקים אחרים שישתמשו בכסף שלהם כדי לקחת את העובדים המוכשרים לצדם, וכדי להוזיל את המוצרים, כלומר בסופו של דבר מה שטוב למעסיקים טוב לכלל האנשים הפועלים למשק. שים לב: לא "למשק", איזה מין יצור אמורפי עם גרפים וסטטיסטיקות, אלא לאנשים אמיתיים, שיוכלו לקבל יותר כסף ולרכוש יותר מוצרים בפחות כסף.

אבל נקודה אחת דווקא בהחלט חשובה: אכן עובדים רבים - רבים מאוד - אינם קשורים לכל עולם המעסיקים והתעסוקה שבנט מדבר עליו, משום שהם עובדים במגזר הציבורי. כלומר מי שמשלם להם כסף זה הממשלה, ולא מעסיק פלוני או אלמוני. אבל האם בנט מתעלם מהמורים? רק לפני יומיים הוא העלה סטטוס המודה למורה שלו גבי ביטון, שלימדו עברית. כך שקשה לומר שלדעתו רק היזמים ובעלי העסקים הם הראויים לשבח.

אלא מאי, בכל הנוגע לתעסוקה, הרי שהמגזר הציבורי אינו משקף מציאות כלכלית נורמלית, משום שאין בו תנאי תחרותיות משמעותיים. לא לחינם כלכלנים ברחבי העולם רואים במגזר הציבורי נטל שיש לצמצמו. זה לא אומר לבטל את מקצוע המורה חלילה - אלא להפוך אותו למה שהיה בעבר, מקצוע שבו כל מורה יכול לבחור היכן הוא עובד וכל הורה יכול לבחור אל מי הוא שולח את בניו (כן, אני יודע על תקנת יהושע בן גמלא וכו'. זה לא קרוב למציאות הנוכחית). אבל נו, כל זה ודאי מנוגד לגמרי למחשבה שמייצגים הסרי-לוים, שלפיה ראוי שכמה ויותר דברים יהיו בחסות "המדינה".

השר בנט, מה לדעתך מחזיק את העסקים בעולם? השכירים שעובדים בהם.
ומה מחזיק את השכירים? העסקים. וחזר הדין. זה בדיוק העניין.
בעלי העסקים לא גומלים חסד עם השכירים, ואנחנו לא צריכים לשבח ולהלל אותם על שכך הצילו את העולם.
ודאי שהם לא גומלים חסד. הנקודה היא בדיוק זו: שהם עושים זאת לא כגמילות חסד אלא משום שזה אינטרס אישי שלהם. לכן אם ניטיב למעסיקים, ניטיב לעובדיהם.
הם זקוקים לשכירים כדי "לעשות קופה",
כשם שהשכירים זקוקים למעסיקים כדי "לעשות קופה" ולהרוויח את לחמם.
ובמקרים רבים מאוד הם מנצלים אותם ועושקים אותם.
שמתם לב לשיח הניצול והעושק? אני אגב לא אומר שאין ניצול ועושק. ברור שיש. אגב, גם מצד עובדים ש"עושקים" את המעבידים ומרמים בדו"ח השעות, או משחקים בסוליטייר במקום לעבוד, וכן הלאה. אלא מאי, עובד ש"יעשוק" יותר מדי את המעביד, סופו שלא ימשיך לעבוד (אלא אם הוא מוגן במסגרת הסכמי עבודה!), כשם שמעביד ש"יעשוק" יותר מדי את העובד, סוף שלא יעבדו עבורו העובדים הטובים, שימצאו את דרכם למעסיקים מוצלחים יותר.
למי הם כן משלמים כראוי? לרואי החשבון שדואגים שמא חלילה ישלמו מסים.
תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. מה גורם לכל תעשיית רואי החשבון הללו אם לא נטל המסים על בעלי העסקים? אילו נטל המסים היה סביר יותר, הכסף היה הולך למועסקים אחרים במקום לרואי חשבון. אגב, שאלת תם: וכי רואי חשבון אינם שכירים? להם לא מגיע להתפרנס?
אמנם כל מה שמעניין אותך הוא "להניע את הכלכלה", ואתה שוכח שהכלכלה נועדה למען בני האדם ולא להפך;
האומנם? כל הפוסטים של בנט נראים לי ממוקדים באופן ברור לאנשים הפרטיים המרכיבים את "הכלכלה" הגדולה. וזה בדיוק מה שהוא אמר: לא שעידוד המעסיקים "יניע את הכלכלה". לא: אלא שעידוד המעסיקים יגרום לכך שיהיו יותר מועסקים, כלומר ייטיב עם הרבה אנשים, מועסקים ומעסיקים גם יחד.
אבל גם מנקודת המבט הצרה הזו (והמאוד לא דתית ולא לאומית),
שימו לב למכה מתחת לחגורה לגבי ה"דתית לאומית". חכמה ידועה טוענת שהאידיאולוגיה הדתית-לאומית היא סוציאליסטית, משום שמצוות הדת מדברות על מניעת עושק (אמנם מדובר שם על עושק במובן הפשוט, של הפרת חוזה עם השכיר שלך! הפרת חוזה שכזו היא מצווה שכל קפיטליסט מצוי יוכל להזדהות איתה), והאידיאולוגיה ה"לאומית", אם אני מבין נכון את אריאל, היא האֶטָטִיזם (סטייטיזם, מדינתיות), שלפיו המדינה צריכה להיות מעין אומנת ענקית הדואגת לכל מחסורם של בני האדם. ובכן, זו אכן אידיאולוגיה קיימת, אבל היא כל כך בעייתית מבחינה מציאותית ואידיאולוגית, שאם זו הלאומיות, ברוך שלא עשני לאומי.

עליך לזכור שרוב העובדים הם שכירים ושבלי שכירים אף עסק לא יתקיים.
דננו בזה כבר למעלה.
נכון, רוב הדברים כאן אמורים לגבי בעלי העסקים הגדולים. בעלי עסקים קטנים לרוב אינם מונעים מתאוות בצע.
וואלה? תאוות בצע זה דבר שקיים רק לגבי בעלי עסקים גדולים? זו לא תכונה אנושית אוניברסלית? כדברי פרופ' תומס סואל, אם אתה יכול לשלם על עיתון דולר אחד, האם תשלם עליו שני דולרים? אם לא, הרי שגם אתה לוקה בתאוות בצע.

אריאל ידידי, תאוות בצע היא מה שמניע את העולם. העסקים הגדולים מעסיקים המוני אנשים בזכות תאוות הבצע שלהם. הם רוצים להרוויח, ולכן הם נותנים פרנסה להרבה אנשים שיעזרו להם "לעשות קופה". ולכן הם מייצרים מוצרים טובים וזולים ככל האפשר, כדי שכמה שיותר אנשים יקנו את מוצריהם ויתרמו ל"קופה" שלהם. האם אתה רואה כאן משחק סכום אפס?
אבל אם אתה דואג לעתידם של צעירים וצעירות - הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לעודד אותם לשים את כספם על קרן הצבי.
כאן אריאל מתייחס בדרך אגב לעניין אחר, חשוב ביותר: אכן, יזמים צעירים בדרך כלל שמים את כספם על קרן הצבי. הם נוקטים סיכונים גדולים מאוד, ששכירים מן השורה לא מגיעים אליהם. בדרך כלל אנחנו רואים רק את הצד המרוויח, ואז מקנאים בבחור שעשה מכה והרוויח מיליונים במינימום עבודה. אבל אנחנו צריכים לזכור שרוב האנשים לא עושים מכה, אלא מקבלים את המכה. כי עולם העצמאיים הוא עולם מסוכן יותר משל השכירים: יש בו סיכוי לרווחים גדולים, אבל גם הרבה יותר סיכון להפסיד את המכנסיים ומעבר לכך.
לכן, כשאנחנו מדברים בבוז על "בעלי העסקים הגדולים" שאריאל התייחס אליהם למעלה, עלינו לזכור שהם הלכו בדרך חתחתים שלא כל אחד היה בוחר ללכת בה. אריאל, למשל, לא היה עושה זאת, ולא רק בגלל היותו מחנך. גם אני לא. אני לא משבח ומפאר ומהלל אותם - הם אכן תאבי בצע, כמו כולם: הם פשוט טיפוס האנשים שמוכן לקחת סיכון גדול בתקווה להשיג רווח גדול. הם עוד שחקן, שחקן חשוב בשוק. אילו היו רק אנשים שלא מוכנים לקחת סיכונים, לא היו עסקים גדולים ולא היו הרבה מועסקים. היו יותר אנשים עם פחות עבודה ופחות כסף.

"אלמלא המשוגעים היה העולם חרב", אמר הרמב"ם, ובמובן מסוים הוא כיוון למעסיקים, הבונים את העולם שבו יוכלו הוגי דעות ומחנכים כמו אריאל לפעול בביטחון.

יש מאות אלפי בעלי עסקים קטנים במדינת ישראל, והם מעסיקים את רוב השכירים במדינה. האם לדעתך באמת לא צריך לעודד אותם? האם צריך להעלות עליהם את המסים, להקשות על חייהם ולגרום לסגירת רבים מהם?
מוטב יותר שתדאג לרוב המוחלט שלהם, כלומר לשכירים, לתנאי עבודה הוגנים ולפנסיה בעתיד.
בנט עושה גם את זה, אבל צריך לזכור: אם מחוקקים יותר מדי חוקים על "תנאי עבודה הוגנים" (מה זה הוגנים, אגב?) כי אז הדבר מונע מאנשים שמוכנים לעבוד בשביל "תנאי עבודה לא הוגנים" (מה שזה לא יהיה) לעבוד במה שהם רוצים. ופנסיה בעתיד - בעבר הייתה פנסיה תקציבית, כלומר מתנה מהמדינה, והדבר הביא לבור שלא ישוער. זה כבר הולך ומתוקן, במידת מה, ואנשים צריכים לדאוג לפנסיה לעצמם.
מה שכן יעזור לעובדים, זה אם יועלה או יבוטל הגיל המקסימלי לעבודה, וגם אנשים בני שישים-שבעים יוכלו לעבוד ולהרוויח את לחמם.
ואם אתה מעוניין בטובת האומה - שלח אותם למקצועות שהמדינה זקוקה להם. בדקת לאחרונה מה מצב מערכת החינוך?
שוב צץ כאן האטטיזם, שבו השר "שולח" אנשים לעבוד ב"מקצועות שהמדינה זקוקה להם". מערכת החינוך סובל מבעיות רבות בין השאר בדיוק משום שהיא מגזר ציבורי ולא נותנת לבתי ספר ולמורים להתחרות על תלמידים. אילו היה כן, ואילו שכר המורים לא היה מקובע ותלוי ותק אלא תלוי ביצועים, אפשר שהמצב היה שונה לגמרי. אולי באמת זה פרויקט בשביל בנט, ברגע שיצליח לעקוף את פירון.
אבל כל מה שמעניין אותך, כאמור, הוא "הכלכלה", ולזכותך ייאמר שוב שהאידיאולוגיה שלך ברורה וגלויה מהרגע הראשון ואתה מיטיב לנסח אותה.
וגם  לזכותו של אריאל ייאמר שהאידיאולוגיה שלו ברורה וגלויה מהרגע הראשון והוא מיטיב לנסח אותה, עד כדי כך שאפשר לכתוב פוסט פשוט כתגובה לדבריו, כפי שעשיתי כרגע.

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

שלג מכוכב השחר - שלוש פנורמות

יומן אירועים מצולם מן הסופה שהותירה אותנו ללא חשמל בקור למשך 35 שעות, אפשר למצוא בפייסבוק, כי מספיק עבדתי על זה שם. פה רק אביא שלוש פנורמות שצילמתי מכוכב השחר מערבה, אחרי שיא השלג

יום שישי בצהריים:

יום ראשון בבוקר:

יום שני, 9 בדצמבר 2013

הצופים (תמונה)

צולם בבית הכנסת "הכט" באוניברסיטה העברית, הר הצופים

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

ביקורת ספר - הרב יהודה ברנדס, יהדות וזכויות אדם



בימים אלה אני אמור לכתוב לאתר "מידה" ביקורת על ספר. נו, אז אני אמור. בינתיים אני מביא כאן ביקורת ספר שכתבתי לאתר הנ"ל לפני כמה חודשים, בגרסה הלא-ערוכה, לבקשת אחד מיקירי הבלוג. בבקשה:

"הערכים ההומניסטיים המודרניים מעוגנים היטב בעולם הערכים של התורה". כך, בתמצית, מתוארת התיזה של הרב ד"ר יהודה ברנדס בגב ספרו החדש, "יהדות וזכויות אדם - בין צלם אלוהים לגוי קדוש". ביתר הרחבה, טענתו היא כדלהלן: ביהדות יש שתי מערכות ערכים, האחת אוניברסלית וקשורה לראיית האדם כנברא בצלם אלוהים, והשנייה פרטיקולרית ומיוחדת לעם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". לפיכך, טוען הרב ברנדס, עימותים בין משנת זכויות האדם ליהדות הם בעצם עימותים בתוך המערכת הדתית עצמה, והם צריכים להיפתר כמו שנפתרות סתירות אחרות בין ערכים מתנגשים ביהדות. מה שמרוויח הרב ברנדס לכאורה מן ההצגה הזו, היא שכך היהדות ומשנת זכויות האדם אינן מצטיירות כאויבות זו לזו, אלא כידידות בעלות מחלוקות קלות. אך האומנם הצגה זו נכונה היא?
אדם חושב, טליתות אלמוניות

הספר מתחלק לשלושה: בחלק הראשון בונה הרב ברנדס את משנת הערכים האוניברסלית על פי התורה, בהתבסס בעיקר על ספר בראשית ועל המערכת המכונה "מצוות בני נח"; בחלק השני מוצגת המערכת הפרטיקולרית של "גוי קדוש", ובחלק השלישי מוצגות דוגמאות שונות של עימותים בין הערכים ופתרונות שלהם.

מה כוללת משנת הערכים של "צלם אלוהים", החלה על כל בני האדם? הרב ברנדס מונה את ערך החיים, את ערך כבוד האדם, ערך הקניין, ערך המשפחה וערך החירות. המתודולוגיה לבחירת הערכים האלה (מלבד הימצאותם בצורה זו או אחרת במגילות זכויות אדם שונות) אינה ברורה לגמרי. לערך החיים ניתן היה לגייס את הפסוק "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" ותו לא, אבל ברנדס ממשיך בתנופה וכולל גם נושאים כמו רוצח בשגגה, עגלה ערופה ודין "לא תעמוד על דם רעך" - כולם דינים השייכים דווקא למערכת הפרטיקולרית של עם ישראל (שימו לב להדגשה "רעך" - דווקא רעך ולא כל אדם). מדוע נכללו הללו במשנת צלם אלוהים ולא במשנת גוי קדוש? שמא משום שהם נראים ערכים "נחמדים" יותר ביחס לדינים פרטיקולריים אחרים?
כשברנדס מדבר על ערך הכבוד הדברים מתערפלים עוד יותר. הוא מביא את המשנה האומרת "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" - הדרכה מוסרית נאה, אך כיצד ניתן לגזור ממנה "ערך יסוד"? מקורות נוספים המובאים לתמוך בערך הכבוד הם האיסור המקראי להלין את המת, מדרש אגדה על הלל הזקן שהיה מטפח את גופו שנברא בצלם, ברייתא האומרת ש"רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו", ועוד כהנה מקורות שונים ומשונים כגון טקס השפלת האישה הסוטה, שממנו "ניתן להבין על דרך השלילה מה אסור לעשות לאישה ולאדם אחר, שכן מעשים אלה פוגעים בכבודם". לערב-רב זה של מקורות מכניס ברנדס גם את נושא חרפת הרעב (מה שעד היום חשבנו שהוא סתם דאגה לעניים, הפך להיות זכות יסוד שלהם לחיות בכבוד), והוא ממשיך הלאה עד כדי "הזכות להשכלה וחינוך", ש"אפשר לגזור מערך הכבוד, שכן בערות היא מתכון לעוני ולחיים של קלון בחברה המודרנית, וכך היא נתפסה בישראל מימי קדם" (עמ' 112). לחלופין מציע ברנדס לגזור אותה מערך הקניין (!) שהרי "הזכות לקנות דעת אינה נופלת מזכויות הקניין האחרות, אף שמדובר בקניין רוחני".

מדוע לכלול את ערבוביית המקורות האגדיים האלה כערך יסודי אחד? ועל שום מה קובע ברנדס שכלל המקורות שהוא מביא, שרובם מתייחסים דווקא לעם ישראל, שייכים למשנה האוניברסלית ולא למשנה הפרטיקולרית של היהדות? לרב ברנדס פתרונים.

הערך הבא, ערך הקניין, מבוסס בוודאי היטב בכלל דיני הממונות במשפט העברי. אך גם כאן הנטייה של הרב ברנדס למצוא תימוכין לערכי היסוד בספר בראשית דווקא יכולה להתמיה את הקורא: ערך הקניין נגזר, תחזיקו חזק, מהפסוק הבא: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א,כו-כח; עמ' 33 בספר). כיצד נובעת מזה זכות הקניין? ברנדס מסביר שלולא הפסוק הזה היינו חושבים שהאדם הוא "ברייה שוות ערך לשאר הברואים, וזכות השימוש שלו במשאבי הטבע אמורה להיות מוגבלת ומותאמת לצורכי הקיום הבסיסיים שלו כשאר בעלי החיים" (עמ' 33-34). לא ברור מנין למד ברנדס ששאר בעלי החיים "מסתפקים במועט" ולעולם לא יאכלו או יקחו משהו שאינו צורכי הקיום הבסיסיים שלהם (כלום כל בעלי החיים הם הדוב בָּלוּ מספר הג'ונגל או טימון ופומבה ממלך האריות?), אך התמיהה גדולה עוד יותר: מהפסוק הזה איננו למדים דבר על זכות הקניין של אדם ביחס לרעהו - שמה ששלי אינו שלך ומה ששלך אינו שלי. והרי כשעוסקים אנו בזכות הקניין, זהו הנושא המרכזי (שמוסכם גם ביהדות; אלא שמה לעשות, אין לו פסוק מובהק בספר בראשית).
הערך הבא הוא ערך המשפחה, שנמנה גם במגילת זכויות האדם של האו"ם כאחד מערכי היסוד. מדוע ערך המשפחה הוא ערך יסוד לפי ברנדס? ראשית הוא מביא את הפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". במקום הקריאה הפשוטה שמספרת פשוט את היסוד למציאות שאנשים עוזבים את בית הוריהם ומקימים בית עם אישה, ברנדס בוחר לראות כאן ערך יסודי-מוסרי דווקא. וכרגיל נשאלת השאלה מה המשמעות של כל אוסף המקורות שמביא ברנדס, שמראה שהיהדות רואה במשפחה ערך חיובי וחשוב. הרי היהדות רואה גם בדברים רבים אחרים דברים חשובים. שמא נכלול במסכת הערכים גם את ערך הענווה, ערך ההסתפקות במועט, ערך השלום וכן על זה הדרך?

הערך הבא הנדון בספר, ערך החירות, מאלף במיוחד. אין בו למעשה כמעט שום ביסוס לטענה שקיים ערך אוניברסלי כזה ביהדות. ראשית נדון בו העניין הלשוני, וההדגשה ש"חירות" אינה קיימת בלשון המקרא, ו"בן חורין" בלשון חז"ל מכוון דוקא לבן אצולה. לאחר מכן מובאת דווקא דוגמה נגדית - העבדות, המותרת ביהדות - והאפולוגטיקה שנוקט ברנדס בהקשר זה, שגם בעולם המודרני יש עבדים: האסירים בבתי הסוהר, החיילים בצבא החובה, ועובדים זרים המובאים על ידי קבלני כוח אדם. אחר כך עובר ברנדס לנושא התאולוגי-פילוסופי של בחירה חופשית (איך זה קשור לערך החירות, לברנדס הפתרונים), ול"חירות הדעת", פסקה שבה שוב מנסה ברנדס להתמודד בצורה אפולוגטית עם איסורים שדווקא מגבילים את החופש לשוטט בדעות של כפירה ומינות, כאשר ברנדס בוחר להדגיש דווקא את מה שנראה שולי מבחינת המקורות, והוא ש"למי שיש ביכולתו לקרוא ולהתמודד התירו לקרוא וללמוד גם חוכמות זרות כדי לפתח את הדעת" וכו'. גם ב"חופש הביטוי" ו"ביקורת השלטון" מביא ברנדס את הדוגמאות של ויכוחי אברהם ואיוב עם האל, תוך שהוא מצניע לכדי משפט אגבי אחד את האיסור להסתה והדחה לעבודה זרה, איסור שכולל עונשי מוות ואף החרבת ערים שלמות ("עיר הנידחת"). היכן בתוך כל הבליל הזה נמצא פוזיטיבית ערך החירות? לא ברור.

בסוף החלק הזה עוסק ברנדס בקצרה ב"שבע מצוות בני נח", שלכאורה מהוות את הבסיס לתורה האוניברסלית שלו. גם כאן, ניכר הסד הברור שהרב ברנדס מנסה להכניס בו את המערכת התורנית: את העובדה המאוד-לא-הומניסטית שהעובר על שבע מצוות בני נח חייב מיתה (לא רק רוצח אלא גם גנב, וגם מי שמקלל את האל), לא מצאתי בעמודים המעטים המוקדשים למצוות הללו. מצוות כמו "ברכת השם" (קללת האל) מוסברות באופן תמוה למדי כאילו כוונתן לסובלנות כלפי בעלי אמונות אחרות; כיצד מפרנס הרב ברנדס סובלנות-לכאורה זו עם חוסר הסובלנות המוחלטת כלפי עובדי העבודה הזרה, נשגב מבינתי. בנוסף, הרב ברנדס מדגיש שאין לבני נח מצווה להאמין באל; זה אמנם נכון כנראה, אבל המשמעויות מרחיקות הלכת שהוא מנסה להסיק מכאן נראות בעייתיות בלשון המעטה. ברור שהאמונה באל היא התשתית למחויבות לקיים את המצוות, ולמעשה אין צורך במצווה בפני עצמה עבור כך (כשם שאין מצווה על בחירה חופשית); מוני המצוות והפרשנים השונים אכן התחבטו בשאלה מדוע היה צורך למנות כמצווה את האמונה באל, והתשובות שהוצעו לכך כלל לא היו טריוויאליות; הרמב"ם, דרך משל, פסק שהמצווה היא לדעת את קיום האל בצורה שכלית וודאית, ולא רק לקבל במסורת את האמונה. למותר לציין שמחסרונה של מצווה זו (גם אצל חלק ממוני המצוות במצוות לישראל) אי אפשר להסיק משמעות תאולוגית נרחבת.

גם על החלק השני, העוסק במצוות הפרטיקולריות לעם ישראל, יש הרבה מה להעיר, אך נחוס על זמנו של הקורא ונדלג היישר לחלק השלישי, שבו מציג הרב ברנדס עימותים בין שני עולמות הערכים, והפתרונות שנמצאו להם.

הבה נבחן עימות לדוגמה: הרב ברנדס מנה את ערך החיים כערך אוניברסלי, ומולו הוא מנגיד הוצאה להורג של אנשים העוברים עבירות שונות כמו עבודה זרה, עריות וחילול שבת. "חז"ל היו ערים לסתירה בין שתי התפיסות המנוגדות", כותב ברנדס, ומביא את משנת מסכת מכות (א,י) כפתרון המעשי:

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [שבע שנים] נקראת חובלנית. רבי אליעזר [! כך בספר. צריך להיות: אלעזר] בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (עמ' 281 בספר).

כבר דוגמה פשוטה זו מראה את הקשיים שברנדס נכנס אליהם מבלי משים. עבודה זרה ועריות שייכות לקטגוריה של "מצוות בני נוח", שברנדס מנה כאוניברסליות. למעשה, חז"ל גרסו שבן נוח שעובר על אחת מן המצוות הללו חייב מיתה - נושא שכאמור הרב ברנדס מתעלם ממנו לנוחותו הרבה. העברה שהמשנה דווקא מתייחסת אליה במפורש היא עברת הרציחה עצמה: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" הוא טענת-נגד הגורסת שהחמרת דיני הראיות תגרום לריבוי רוצחים שלא יוענשו. ממילא אין כאן מתח בין שתי מערכות הערכים המנוגדות, אלא המתח המובנה הקיים בכל מערכת, בין הרצון להעניש עבריינים מצד אחד, והחשש שמא יוענשו חפים מפשע מצד שני.

גם שאר הסתירות שעומד עליהם המחבר אינן סתירות בין מערכות ערכים שונות, אלא ניגודים בין ערכים שונים בתוך מערכת כוללת אחת. כך לדוגמה הכפייה להוציא כסף עבור מצוות מהווה פגיעה בזכויות הקניין; אך פגיעה כזו קיימת בכל מערכת הכוללת תשלום מסים וכדומה, ואינה מלמדת אלא על כך שההלכה - כמו כל מערכת ערכים שהיא - נאלצת לפשר בין ערכים מתנגשים הקיימים באותה מערכת. זה כלל אינו חידוש. הייחוד של כל מערכת, ובכללה המערכת ההלכתית (או ה"יהדותית", אם תרצו) הוא המשקל הניתן לכל ערך והדרך המיוחדת בפתרון אותן התנגשויות.

וכאן אנו מגיעים לעניין מרכזי: טיעונו של הרב ברנדס, כאמור, הוא שיסודות מסוימים המועלים על נס במשנת זכויות האדם המודרנית נמצאים גם ביהדות ולפיכך הסתירה בין מערכות הערכים אינה כה חמורה. הטיעון הזה מחמיץ את העיקר. הלוז של כל מערכת, כאמור, הוא הדרך שהסתירות נפתרות בה, התמהיל המיוחד של הערכים שבה, והמשקל שניתן לכל אחד מהם. בעניין זה אין ספק שהלוז של "היהדות" (תהא אשר תהא) שונה בצורה מכרעת ומהותית מזה של משנת זכויות האדם. נכון שיש חפיפה פה ושם; חפיפה כזו תהיה קיימת בין כל שתי מערכות שנבחר באקראי. באותה מידה ניתן יהיה לדבר על יהדות וקומוניזם, יהדות וקניבליזם, או יהדות ואתאיזם. גם היהדות וגם האתאיזם, אם ניקח את הדוגמה האחרונה, בזים לפולחן האלילים, והנה יש לנו רקע משותף. אמנם היהדות מאמינה בקיומו של אל אחד והאתאיזם כופר בו, אבל זה עניין שולי שבוודאי אפשר לפתור בדרכים יצירתיות, בעזרת השם.

כדי לפתור את הבעיה הזו, צריך הרב ברנדס להדגיש שהכרעה בין ערכים שונים נתונה גם לזמן ולמקום של הפוסק. במילים אחרות, רומז הרב ברנדס, עם קצת רצון טוב אפשר אולי "להחליק" את הסתירות לכיוון התאמה מלאה יותר לנורמות המודרניות. אך בשביל זה לא היינו צריכים את הספר שלו: קריאות ל"התאמת היהדות" לערכים המודרניים הכרנו גם בעבר, כל דור והערכים המודרניים שלו. מה נשאר אחר כך ממה שכינינו יהדות, הרי זו שאלה בפני עצמה.

כשל מהותי נוסף של הספר, הוא ההתחמקות שלו מלדון ביסודות השונים מאוד בין המערכות. את הטיעון הידוע שלפיו היהדות עוסקת בחובות האדם ולא בזכויות האדם פטר הרב ברנדס ביצירתיות תוך שימוש במילה "ערך" במקום "זכות" (תוך הדגשה שממילא זכות מצד אחד היא חובה מצד שני), אך זו פחות או יותר כלל ההתמודדות שלו עם נושא זה. אבל האומנם זו הבעיה היחידה? הרב ברנדס טוען בהקדמה שהוא בעצם גואל נושא אבוד ולא ממציא תחום חדש, כמו שעשה ר' ישראל מאיר הכהן מראדין להלכות לשון הרע. אך הלכות לשון הרע היו ידועות עוד לפני ה"חפץ חיים", בתלמוד וברמב"ם, ואילו "זכויות אדם" הוא עניין שגם בדומה לו לא קיים. האם קיימת ביהדות מערכת כזו של סט מצומצם של זכויות (או "ערכים") שעליהם יש לשמור? אפשר לומר שניסיונו של הרב ברנדס להצביע על מספר כזה של ערכים - שבמקרה תואמים את הערכים המודרניים, מי פחות ומי יותר - על כל קשייו ואילוציו, מהווה למעשה כישלון מפואר, הממחיש את הבעיה שבהנחת היסוד הזו, שהמחבר למעשה אינו דן בה.

ועוד יש לתמוה, מה לגבי עצם הנחת היסוד ההומניסטית-אוטונומית של משנת זכויות האדם - המתמקדת באדם כנשוא הערכים ובמידה רבה אף כיוצרם של הערכים - בניגוד מוחלט להנחת היסוד האלוהית-מצווה-הטרונומית היהודית, הרואה באל כמוקד הערכים וכמקורם? שם שמים נזכר לא מעט בספר, אך בעיקר בהקשר של "צלם אלוהים" - כלומר צידוק כללי לראיית האדם כמרכז, וכמעט שלא בהקשר של המצוות כנובעות מציווי האל. הדברים מתקשרים לבחירתו של הרב ברנדס להדגיש את העובדה שאין לבני נח מצווה להאמין באל - כביכול מערכת הערכים היהודית-אוניברסלית אינה תלויה בקיום האל כלל. על הכשל המרכזי בתיזה הזו כבר עמדנו לעיל, וכאן נוסיף עניין שגם המחבר נגע בו במקצת (עמ' 171), והוא האבסורד שבמשנה שמרכזה "צלם אלוהים", כאשר אין למעשה הכרח באמונה בו. אלוהים צריך להתפרש לפיכך כמטפורה (כך נראה הכיוון של הרב ברנדס שם, בהערה 217), והלוא דבר הוא, שספר "חילוני" מעין זה יצא מאת רב ומחנך בישראל! למען האמת, הדבר מעורר תהיות שמא באמת הספר הבא של הרב ברנדס יהיה על "יהדות ואתאיזם", ולא כמשל אד-אבסורדום.

עניין נוסף לענות בו בספר הוא הנושא האפולוגטי, השוזר אותו מן הקצה אל הקצה. למעשה אין כמעט יכולת להימנע מכך, בספר שנועד בסופו של דבר "להאיר פנים" ולהראות את "היהדות היפה" (נראה שנגזרת מכך היא הימנעותו הכמעט מוחלטת של המחבר ממבט מחקרי על היהדות, המבחין בין רבדים שונים, התפתחויות וגישות שונות, ומעדיף יותר את הראייה ההרמנויטית המאחדת ומשווה בין ניגודים, כולל קבלת פרשנויות חז"ל לתורה, או פרשנות מאוחרת לחז"ל, כפשט גמור). המחבר מתייחס לשני חיבורים אפולוגטיים ידועים - הכוזרי של ר' יהודה הלוי, ומורה נבוכים של הרמב"ם. אמנם קביעתו כאילו "שני המחברים כותבים את ספרם לנוכרי המבקש להתגייר" (עמ' 186) היא חסרת שחר לחלוטין (מורה נבוכים נכתב עבור ר' יוסף בר' יהודה ולא עבור עובדיה הגר כפי שקובע משום מה הרב ברנדס; ואמנם סיפור המסגרת של הכוזרי הוא על מלך כוזר המבקש להתגייר, אך הספר עצמו ודאי אינו ממוען אליו!), ועדיין הם מייצגים בצורה טובה שתי גישות אפולוגטיות מנוגדות: בעוד לרמב"ם יש נטייה להתאים את אמונות היהדות למקובל בתקופתו, ריה"ל נוטה להדגיש דווקא את השונה והייחודי. הרב ברנדס אחז בזה וגם מזה לא הניח ידו, ומצד אחד נוטה הרבה לרכך הלכות קשות ולהתאים אותן לרוח המודרנית, ומצד שני להדגיש פה ושם נושאים שבעיניו מראים את "היהדות היפה", ולהפוך הלכות פרטיקולריות דוגמת עגלה ערופה ו"לא תעמוד על דם רעך" לאוניברסליות. אינני מאשים את המחבר על האפולוגטיקה שחויב לנקוט בה - סוף סוף הספר יצא לאור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטה - אך ראוי שהקורא יהיה ערני לסוגה שאליה שייך הספר, ולא יוטעה מריבוי הערות השוליים ומן הביבליוגרפיה הענפה, ויחשוב כאילו ספר מחקרי לפניו.

מעבר לכשלים הכלליים, בספר עוד טענות תמוהות רבות, לצד אבחנות נכונות בהחלט. אציין כמה מהן לדוגמה, אף כי קיימות עוד דוגמאות רבות לשני הצדדים: הרב ברנדס דוחה בצדק את טענתם של כמה מחברים כאילו "גדול כבוד הבריות" הוא מין כלל מטא-הלכתי, ועומד על כך שהוא בסך הכול רכיב בהלכה עצמה (עמ' 119). הקביעה כי אהבת הרע היא פנימית לקהילה היהודית (עמ' 204) נכונה בהחלט, וחבל שהמחבר לא יישם זאת על "לא תעמוד על דם רעך" (עמ' 64). הטענה שהתורה אינה תובעת מהגויים לחדול מעבודה זרה או מעברות של עריות (עמ' 210) תמוהה וסותרת את דברי המחבר עצמו שהזכיר אותן בצדק כמצוות בני נח (עמ' 170-171). המחבר מעיר פעם אחת על נוסח מצונזר ("עכו"ם" במקום "גוי") ומתקן אותו לפי כתבי היד (עמ' 225), אך בהמשך אותו ציטוט עצמו השאיר את הנוסח המצונזר "עכו"ם", וכן במקומות אחרים בספר העתיק המחבר את נוסח הדפוס המצונזר (עמ' 213, 219, 227) - תקלה משמעותית בפרט כאשר דנים בנושאים שבין ישראל לעמים, שיד הצנזור שלטה בהם לא מעט.

אין ספק שספרו של הרב ברנדס הוא מקיף, רהוט ומעניין, וישמש לא מעט מחברים ושופטים בבואם לעסוק בסתירות שבין משנת זכויות האדם לבין היהדות. ועל כך, לאור הכשלים הרבים שבספר, יש להצר.

רוצים לבדוק על מה אני מדבר? הורידו את הספר כולו מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושפטו בעצמכם.

יום שבת, 30 בנובמבר 2013

ליבסקינד, הרב בן דהן, והחמאה בשמש הקופחת

במעריב-מקוראשון האחרון כתב קלמן ליבסקינד, התחקירן המוערך (גם על ידי) על ניסיון של הרב אלי בן-דהן לשנות את תנאי המכרז לראש מערך הגיור, כדי שהמועמד המועדף עליו, הרב יצחק לוי, יוכל להיבחר. לשם כך ביקש הרב בן-דהן להסיר את הדרישה שהמועמד יהיה בעל כושר לרב עיר או בעל כושר לדיינות, ולהמיר אותה ל"בעל תואר שני במקצועות היהדות" - דרישה שמתאימה בדיוק נמרץ לרב יצחק לוי.

נו, זה לא ממש נחמד לשנות את הכללים באמצע, אם כי באמת אני לא מבין למה ראש מערך מנהלי צריך להיות בעל כושר לרב עיר דווקא, אבל בסדר. מה שבאמת מעניין הוא שליבסקינד עצמו, יחד עם חבריו למקור ראשון, דחף בכל הכוח להעביר את "חוק שטרן", הידוע (או למעשה היה אמור להיות ידוע) בשם "חוק שטרן-סתיו", שלא נועד אלא לבחור מעומד מסוים (נחשו מי) לרבנות הראשית. המהלך בסוף לא צלח, אבל זה לא מנע בזמנו מליבסקינד לשפוך קיתון של צוננין על "ההימלטות מהמליאה של 9 מבין חברי המפלגה בשבוע שעבר, בעת ההצבעה על חוק שטרן", ש"הייתה מבישה", לא פחות. גם עמיתתו סופיה רון-מוריה תהתה בזמנו מה מונע מהבית היהודי לתמוך בשינוי הכללים כך שיתאימו למועמד המועדף עליהם. תהתה, ותשובה הגיונית כמו זו שמציע ליבסקינד בטור הנוכחי אפילו לא עלתה על דעתה. כי כאשר נתונה המטרה הראויה, מתברר שכל האמצעים כשרים כדי להגיע אליה.

"מי שמרוחה חמאה על ראשו", אמר פעם צחי הנגבי בהקשר אחר, "בל יצא לשמש הקופחת". חשבתי שראוי היה שליבסקינד ייזכר בפתגם הזה גם בהקשר הזה.

כשכתבתי את הדברים לליבסקינד בפייסבוק, ענה לי כך:
    הלל, התלבטתי אם להיכנס אתך לויכוח נוכח ההשוואה המגוחכת והיציאה המצחיקה עוד יותר על החמאה על הראש שלי. אני חייב להודות שכשקראתי אותה נבהלתי לרגע וניסיתי להיזכר אם לא תפרו לי איזשהו מכרז. אומר רק זאת: גם אם נקבל את ההנחה שלך (אם, אם) על החוק הפרסונלי, נדמה לי שתפירת מכרז וניסיון לשנות את הקריטריונים אחרי שהסתיים המכרז ואחרי שהוגשו מועמדויות, חמורה מעט יותר ממה שאתה מנסה להציג. מעט יותר. אם אתה לא חושב כך, אשתדל לזכור לך טקסטים טובים יותר שאהבתי מאד

עד כאן לשונו.

אז מובן שלא רמזתי שתפרו לליבסקינד מכרז כלשהו. ולגבי השאלה אם ההשוואה בין שינוי הגוף הבוחר תוך כדי תנועה לבין שינוי קריטריונים של מכרז להגשה של מועמדויות חדשות, היא השוואה מגוחכת, והאם עניין החמאה הוא יציאה מצחיקה עוד יותר - אשאיר לקוראים לשפוט.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

"דעת תורה" - מי הקובע? עיון בתוצאות הבחירות בירושלים

מי שהסתובב בימי טרום הבחירות המוניציפליות בשכונות החרדיות בירושלים לא יכול היה להחמיץ את המתח הרב באוויר. לאחר פטירת הרב אלישיב פרצו החוצה שדים רבים, ובמיוחד בלט הקרע בין תלמידי הרב שמואל אוירבך, "הפלג הירושלמי", הקנאי יותר, לבין תלמידי הרב שטיינמן, "הפלג הבני ברקי". תלמידי הרב שטיינמן עשו לפני כמה חודשים פוטש בעיתון "יתד נאמן", שהיה מעוזם של תלמידי הרב אוירבך, וסילקו משם את עושי דברו. בתגובה, הקימו האחרונים עיתון בשם "הפלס", שאמור להיות יתד נאמן המקורי. עד כאן זה עוד נסבל איכשהו. לפני הבחירות הכלליות ניסו אנשי הפלס להריץ מפלגה עצמאית, מתחרה ביהדות התורה, אך הסירו את הרשימה בעוד מועד. כעת בירושלים החליטו הללו ללכת על כל הקופה, והריצו - עד הסוף - מפלגה בשם "בני תורה", באותיות "עץ", האותיות הישנות של דגל התורה (המפלגה הליטאית, שהקים הרב שך ב-1988, פילוג מ'אגודת ישראל', שהפכה כך למפלגה חסידית), בטרם התאחדה בחזרה עם אגודת ישראל למפלגת "יהדות התורה".

בקיצור, רצו להם "בני תורה" של הרב אלישיב מול "אגודת ישראל - דגל התורה" של הרב שטינמן. ומה השבר הגדול? השבר הוא בדוקטרינת "דעת תורה", שבה יש גדול אחד (כל שאר הרבנים - או שהם מחשיבים עצמם כפופים לו, או שהם לא משלנו ולכן חסרי ערך), שהולכים אחר דבריו. כעת היו שני גדולים, שקצת קשה לומר שהם כופרים או טועים או לא משלנו, וכל אחד אומר משהו אחר לחלוטין, והם ממש הולכים ראש בראש! ועוד צריך לבחור עם מי ללכת! בקיצור, א-ברוך. ולא זו בלבד, אלא שאנשי בני תורה החליטו שהם לא אוהבים את מתחרהו של ברקת, משה ליאון הסרוג, והריצו מועמד עצמאי משלהם, חיים אפשטיין.

בסופו של יום, קיבלו "בני תורה" מנדט אחד (כלומר חיים אפשטיין הנ"ל ייכנס למועצה), לעומת 8 של מתחריהם מדגל התורה. אפשטיין קיבל 7428 קולות, שהם 3.57 אחוזים (אל תחכו לקולות החיילים). הסיעה שלו, בני תורה, קיבלה 7224 קולות. כלומר היו 204 מצביעים שהחליטו להצביע לאיש ולא למפלגתו - ככל הנראה אנשים שלא ממש ידעו מיהו, והחליטו על הצבעת מחאה (ותודה לאריה יואלי על התיקון וההשערה). אגודת ישראל, אם שאלתם, קיבלו 53208 קולות. וזו התמונה בירושלים, לכאורה מעוזו של "הפלג הירושלמי". ללמדכם דבר או שניים.

אגב, סיעה חרדית נוספת שרצה הייתה "טוב" (לא לבלבל עם "טב" של הבית היהודי - כישלון מהדהד בפני עצמו, עם מנדט אחד בלבד), שהיא סיעת החרדים העובדים. הם זכו ב-1833 קולות מכל רחבי העיר. ללמדכם עוד דבר או שניים.

כל זה הקדמה לניתוח חד ומעניין של הראל קין בבלוג "סדנא דארעא", של התפלגות ההצבעה לפי הקלפיות בעיר, בכלל המפלגות. ביקשתי ממנו שיחדד נתונים לגבי המפלגות החרדיות, ואני מקווה שזה ילמד אותנו עוד כמה דברים. עיינו שם ותרוו נחת.

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

למה השידור הציבורי חיוני

רבים שואלים, מה התועלת בשידור הציבורי. מדוע להשקיע מאות מיליוני שקלים בגוף מנופח וארכאי, עם תוכניות לא רלוונטיות, עם אחוזי צפייה נמוכים ביותר, עם מס חובה מנופח ("אגרה") ועם שיטות גבייה דורסניות.

רבות תהיתי בעניין זה, ולתומי חשבתי שבאמת אין צורך באותו סרח עודף ממשלתי, שנועד כנראה בעיקר לחלק ג'ובים למקורבים. אבל היום, אורו עיניי. סוף סוף הבנתי את חשיבותו העצומה של הגוף הזה, כדי להוות אלטרנטיבה אחרת – שפויה, מיינסטרימית, איזון מול התקשורת הכללית הנוטה שמאלה. משהו שיפיק פנינים של ממש – איכותיות וטובות, בניגוד להתלהמות התפלה של תוכניות כמו "ארץ נהדרת". כן כן, מצאתי את ה-raison d'etre של רשות השידור – בסרטון פרומו פשוט לתוכנית שתעלה בקרוב למסכי הערוץ.
צפו, ונפשותיכם תוארנה:

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

"היא לא תשכח לשים לולב והדסים" - עיון היסטורי-הלכתי בפיוט מן המאה ה-כ'

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְיָ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:  וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַייָ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:  (ויקרא כג,לט-מב)
בפסוקים אלו מצווה המחוקק המקראי על לקיחת מגוון תוצרים מן הצומח, לכבוד איסוף תבואת הארץ, ולשמוח לפני האל שבעת ימים. נשאלת השאלה, מה על החוגגים לעשות עם אותם "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"? סתם לקחת? לקחת ולהסתובב אתם? ומה הקשר בין לקיחת המינים לבין הציווי על הישיבה בסוכות?

מן המשנה במסכת סוכה ברור שמסורת חז"ל הייתה שהלקיחה היא פשוט נטילת המינים ביד, ולשמוח עמם במקדש ("לפני ה' אלהיכם"), או מחוצה לו, "בגבולין", "במדינה". כך למשל נאמר בפרק ג:
מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב - כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו. ואם לא נטל בשחרית ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

עם זאת, נראה ששרידים להבנה אחרת באשר לתפקידם של ארבעת המינים מבצבצים כבר בספר נחמיה (ח,יג-טו):
בַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:  וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.
שלושה מארבעת המינים - הדס, תמרים, עץ עבות - נזכרים כאן, בהקשר של עשיית סוכה!
ובאמת בעניין זה של עשיית סוכה מארבעת המינים נתגלעה מחלוקת בין רבי יהודה ל"חכמים", שחלקו עליו. כך אומר הספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא:
"ישבו  בסכות" - בסכות שלכל דבר. שר' יהודה אומר: הדין נותן שלא תהא סוכה אילא מארבע המינים. מה אם הלולב, שאינו נוהג בלילות כימים, אינו בא אילא מארבעת מינים, סוכה, שהיא נוהגת בלילות כימים, אינו דין שלא תהא אילא מארבעת מינים? אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא אם לא מצא מארבעת מינים ישב לו שלא בסוכה? והכתוב אומר: "ישבו  בסוכות" - בסכות שלכל דבר.
וכן עזרא אומר: "ואשר  ישמיעו  ויעבירו  קול  בכל  עריהם  [ו]בירושלם  לאמר  צאו  ההר  והביאו  עלי  זית  ועלי  עץ  שמן  ועלי  הדס  ועלי  תמרים  ועלי  עץ  עבות  לעשות  סכות  ככתוב". 
די ברור שההנמקה של "וכן עזרא אומר" (כאמור זה מספר נחמיה, אך חז"ל ראו בספרים עזרא-נחמיה ספר אחד) חלה על דברי רבי יהודה, שלא הביא לשיטתו רק את הקל וחומר, אלא גם את הראיה מספר עזרא-נחמיה.

ובאמת, בפרשנויות לא-רבניות של החוק המקראי, ההבנה שיש להכין את הסוכה דווקא מארבעת המינים, ושזו בעצם מצוות ארבעת המינים, רווחת, וכך נוהגים השומרונים והקראים.

האם נותר שריד לאותה תפיסה גם בספרות הרבנית? לכאורה, לא ולא. במשנה אין לכך זכר, וכבר בספרא דעתו של ר' יהודה מוצגת כדעת יחיד, דחויה. כך גם בתלמודים וכן בפוסקים מאוחרים יותר - איש לא סבר שיש לארבעת המינים תפקיד בבניית הסוכה.

והנה, בשרידי פיוט מן המאה ה-כ', של מחברת הקרובה לחוגי הרבנים דווקא, אנו מוצאים השתקפות של אותה תפיסה קדומה! כך נאמר בפיוט, המכונה על שם מילותיו הראשונות "שלומית בונה סוכה", ומיוחס לנעמי שמר, פייטנית נודעת באותה מאה (ההשלמות בסוגריים רבועים משוערות):
שלומית בונה סוכה
מוארת ו[ירוקה]
על כן היא ע[      ה]יום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה -
שלומית בונה סוכת שלום

היא לא תשכח לשים
לולב והד[סים]
ענף של ערבה ירוק
[אתרוג? ??? ] עליו
וכל פירות הסתיו
[...]
השלמת ה"הד[סים]" בטוחה למדי עקב החרוז, אך השלמת האתרוג אינה אלא השערה בלבד, כדי להשלים את המין הרביעי, "פרי עץ הדר", הוא האתרוג לפרשנות הרבנית. עם זאת יש לזכור שאותו מין - אם זהו מין פרי ספציפי בכלל - לא נזכר כלל בספר נחמיה, ואפשר לפיכך להשלים במגוון דרכים אחרות. [תוספת בעת ההגהות: כעת נמצא פרגמנט נוסף של השיר שממנו עולה כנראה שיש להשלים "רימון בתוך עליו". אם אין זה שיבוש מעתיקים, אפשר שיש מכאן ללמוד גם על תפיסה מפתיעה, המקורבת גם היא לתפיסות הלכתיות חוץ-רבניות, באשר לזהות "פרי עץ הדר", שאינו כולל דווקא אתרוג אלא כל פרי מהודר]

הרי לנו בניית סוכה - מארבעת (או משלושת) המינים, וכשיטת רבי יהודה! שיטה זו, שנחשבה אבודה במשך מאות שנים, צצה לה לפתע פתאום במאה ה-כ', וראוי הדבר למחקר נוסף, מנין הגיעה, ועד כמה היו לה ביטויים בשטח.

לא מיותר לציין גם את הנושא המגדרי. בפיוט זה שלומית - אישה - בונה את הסוכה, היא ולא גבר. דבר זה הוא חריג במסורת ובפרקטיקה הרבנית, שבה גברים הם שבנו את הסוכה, ונתפסו גם כאלו המחויבים בה. והנה בתוספתא (סוכה א,א) נזכרת אישה נוספת שישבה בסוכה, ואותה מביא כראיה לא אחר מאשר רבי יהודה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. אמ' ר' יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר! אמרו לו: מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים <היו לה>, וכולן שרויין בתוכה!
רבי יהודה הביא ראיה מהילני שישבה בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. אמנם התוספתא מצטטת את תשובתו לחכמים בכך שכוונתו לבניה תלמידי החכמים ולא לה, הפטורה מסוכה, אך לא כך עולה מניסוח דבריו הראשוני, שהתמקד דווקא באותה אישה צדקת. אפשר לפיכך שתשובתו של ר' יהודה לא הייתה אלא לשיטת חכמים, או שתשובה זו היא מעשה של עורך מאוחר, אך לר' יהודה עצמו אכן אישה בהחלט חייבת בסוכה, ויש להביא ראיה ממנה. [תוספת בעת ההגהות: בהערת שוליים יש להוסיף שאפשר שלא לחינם הוזכרה בפיוט שלומית, המזכירה לנו את המלכה האהובה שלומציון, בעוד שכאן נזכרת מלכה אהובה אחרת]

עולה מכאן שניתן להגדיר את פיוט "שלומית בונה סוכה" כפיוט "יהודאי" משני צדדים שונים, ויש בדברים כדי לפתוח פתח צר לעולמם של בני המאה ה-כ', שהספרות עליהם נותרה כמעט ללא עקבות לאחר העלאת כל דבריהם לרשת האינטרנט, שנמחקה לחלוטין בידי הווירוס המפורסם משנת 2043.


יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

הנאום לאומה של אובמה, לו אני הייתי כותב אותו


זה הנאום לאומה שהייתי כותב לאובמה:

אזרחי אמריקה,

לאחר שהיפכתי בדבר והרהרתי בו, הגעתי למסקנה שאסור לנו לתקוף בסוריה. הוריתי לכל הכוחות לשוב הביתה, ולהשאיר רק כוח מצב רגיל. ארצות הברית של אמריקה לא מונתה על ידי אף אחד להיות השוטר של העולם. לא נבחרנו בבחירות דמוקרטיות כלל עולמיות, ואין לנו הזכות המוסרית להתערב במצבים שנראים לנו דורשים התערבות בכל מקום על פני הגלובוס.

אני יודע, רבים מכם יזכירו ודאי את השואה, ואת השאלה למה לא הפצצנו שם. אזרחי אמריקה, ראשית אני רוצה להזכיר עובדה שנשכחה מעט בלהט האירועים: סוריה של אסד אינה גרמניה הנאצית. למרות ההשוואה השטחית בין גז לגז, אין קשר בין הדברים. בגרמניה הנאצית התקיימה מערכת שיטתית להשמדת עם שלם, תוך אידיאולוגיה סדורה. העם הזה הוא עם שחלקו הגדול נמצא אצלנו, וגם מתוך אינטרס אנוכי פשוט היינו יכולים לפעול שם. בכל מקרה, ההשוואה לאז אינה רלוונטית גם משום ש - ארענן את זיכרונכם - ארצות הברית של אמריקה אכן נלחמה בגרמניה הנאצית, אף שהייתה רחוקה אלפי מיילים ממנה והיא לא היוותה עליה איום מיידי, וזאת מתוך סולידריות עם ידידותינו שבאירופה ובעיקר עם בריטניה.

מה קורה בסוריה? האם בסוריה יש השמדת עם שיטתית? לא. יש שם מאבק עקוב מדם בין מנהיג הנאבק על כיסאו לבין כוחות שונים המנסים להשתלט על המדינה. חלק מהם מתונים, רבים מהם קיצוניים עוד יותר מן המנהיג. אסד נוקט שיטות פסולות, אין עוררין על כך; אבל גם רבים מן המורדים נוהגים באכזריות רבה. אם אסד ייפול, האם מצב העם בסוריה יהיה טוב יותר? מסופקני. עיינו ערך מצרים.

ובאשר לשימוש בגז. אכן, אמנת הנשק הכימי ואמנת ג'נבה אוסרות על שימוש בגז. אך יש לזכור שסוריה היא אחת המדינות הבודדות בעולם שלא חתמו על אמנת הנשק הכימי (יש גם מדינה שחתמה על האמנה אך לא אישררה אותה והיא אינה מחייבת אותה. אולי אתם מכירים אותה. שכנה של סוריה מדרום-מערב לה). גם אמנת ג'נבה אינה מחייבת כל מדינה שרואה שמדינה אחרת מפירה אותה להתערב בענייניה.

בכלל, אזרחי אמריקה, אינני מבין מה נורא יותר בגז מאשר בנשק קונבנציונלי שהורג גם הוא חפים מפשע רבים. מהקולות הנשמעים בעולם אני מבין שאילו אסד היה טובח במתנגדיו בכידונים, ברובים או בפצצות, לא הייתה קמה צעקה. רק הגז מקים מהומה כזו, ללא טעם של ממש.

אומרים לי שגז מעיד על השמדת אזרחים במכוון. הרי זה טיעון תמוה. במלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש בגז נגד כוחות צבא בעיקר. במקרה של המלחמה האכזרית בסוריה, הכוחות הסמי-צבאיים ממילא מעורבים בין האזרחים ללא הכר, כך שהרג אזרחים במלחמה זו, בכל כלי נשק שהוא, הוא בלתי נמנע.

בכלל, הבה נדמה בנפשנו שאכן נתקוף כמה מתקנים של צבא סוריה. מה נשיג מזה? "מסר"? האם באמת הממשל הסורי נמצא במצב שבו "מסרים" מעניינים אותו? השוו למה שקרה בלוב: שם שום "מסר" לא עזר, רק מתקפה כוללת ומאורגנת בתמיכת כוחות נאט"ו - וגם אז, האם המצב בלוב טוב יותר מן המצב שהיה שם לפני מותו של קדאפי? האם המצב בסוריה יהיה טוב יותר לאחר התקיפה שלנו, ולאחר שאולי ניגרר לעוד תקיפה ועוד תקיפונת? אני מסתכל על מה שקרה בעיראק ובאפגאניסטאן, ומה אומר לכם, אזרחי אמריקה, זה לא נותן חשק לעוד.

ולכם אזרחי ישראל, שקוראים לי בפייסבוק כל הזמן לתקוף: עוד מעט ראש השנה שלכם. שבו בבתיכם, תאכלו את הגפילטע פיש או מה שזה לא יהיה שאתם אוכלים שם, תזרקו את מסכות הגז הצדה. יש לכם צבא חזק, ואם המצב בגבולכם הצפוני יהיה רעוע, נעמוד מאחוריכם בכל פעולה, צבאית או אחרת, שתנקטו. האינטרס היחיד שלנו במזרח התיכון הוא הברית שכרתנו עם מדינת ישראל, ואנחנו נעמוד איתן מאחוריה.

אזרחי אמריקה. אני יודע שאמרתי ששימוש בנשק כימי הוא קו אדום. אבל עכשיו, לאחר שמר הלל גרשוני כתב לי את הנאום המבריק הזה, אני מבין שטעיתי ועליי לסגת מעמדותיי הראשונות. בהזדמנות זו אשלח בקשה לקונגרס לבחון מענק מיוחד של מיליון דולר למר גרשוני על פעולתו למען ההיגיון, המוסר והצדק.

ערב טוב לכם אזרחי אמריקה.

יום שני, 26 באוגוסט 2013

המצב במזרח התיכון מדאיג


קטע מתוך פרוטוקול מועצת הביטחון, השבוע

- - -

ארה"ב: נראה לי שאין ברירה. השימוש של אסד בגז מצריך לפחות איזו מתקפונת קטנה.
צרפת: למה מתקפה? אי אפשר להגיע להבנות, דיבורים?
סין: אם תעזו לתקוף בסוריה אני מכריז אמברגו צעצועים. צרפת, בשבילך זה יהיה מגיל 6 ומעלה.
ארה"ב: רוסיה, תרגיע בבקשה את סין.
רוסיה: я не знаю китайский
בריטניה: אתם מוכנים להירגע עם המריבות המטופשות שלכם? בינתיים נשים וילדים סובלים!
ארה"ב: בריטניה, תרגיעי עם המגדריות והאייג'יזם. גם גברים רודנים בני חמישים זכאים לחיות!
צרפת: נו, אז מה עושים?
ארה"ב: רוסיה וסין, פעם אחת תתנהגו כמו ילדים גדולים?
רוסיה: что?
סין (לרוסיה): וואָס האָט איהר געזוגט?
ארה"ב (נאנח): נגיע לאיזו הסכמה מתישהו?
בריטניה: אפשר את מה שסיכמנו קודם.
ארה"ב: אתה בטוח?
צרפת: כשצריך אז צריך.
רוסיה: נו.
סין (מוציא את הנייר מהמגרה):
The Security Council,

Recalling its relevant resolutions, including resolutions 242 (1967), 338 (1973), 446 (1979), 452 (1979), 465 (1980), 476 (1980), 478 (1980), 1397 (2002), 1515 (2003), and 1850 (2008),

Reaffirming the applicability of the Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War, of 12 August 1949, to the Palestinian Territory, including East Jerusalem, and the other Arab territories occupied since 1967,

Reaffirming that all Israeli settlement activities in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, are illegal and constitute a major obstacle to the achievement of peace on the basis of the two-State solution,

Condemning the continuation of settlement activities by Israel, the occupying Power, in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, and of all other measures aimed at altering the demographic composition, character and status of the Territory, in violation of international humanitarian law and relevant resolutions,
...

ארה"ב: (משחק בסמארטפון)

- - -

יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

המשחק של אנדרדוס

הכול התחיל באחד האמשים, כאשר ראיתי את דף הפייסבוק של אנדרדוס מפרסמים תחרות אחר תחרות המזכות את הציבור בכרטיס זוגי להצגתם שתחי' בעיר הקודש אריאל. בהתחלה חשבתי להשתתף באותן תחרויות, אך אמרתי לנפשי: מהו הסיכוי שאזכה בהן חלילה? לכן, כאיש אשר חרת (או חרט? או חרטט?) על דגלו את הפסוק "שונא מתנות יחיה", פניתי לידידי מנוער, כלומר חבר הפייסבוק שלי מזה כמה חודשים, מתן צור, האיש והרעמה, והצעתי לו הצעה שלא יוכל לסרב לה: הב לי כרטיסים למופע, דרשתי במפגיע, ואז אכתוב עליכם ביקורת נוקבת ולא-מתפשרת בבלוג (!) ובפייסבוק (!!!). וואלה, אמר לי מתן (בינתיים נהיינו חברי נפש ממש), הייתי נותן לך גם אם סתם היית מבקש, אבל עכשיו תיאלץ גם לכתוב עלינו בבלוג (!) ובפייסבוק (!!!). בלי לחץ, כמובן. הוא הדגיש שזה בלי לחץ, ואני לא מחויב לזה בכלל, הרי אנחנו חברים טובים ועושים אחד לשני poke מדי יום, ואף לייקים ושיתופים כדבעי, איש את רעהו ישתפו ולאחיו יאמר לייק. כל כך הדגיש את זה, עד שמדי יום ביומו היה טורח לשלוח לי תזכורת על כך שאין שום לחץ שאכתוב ביקורת, והיא בכלל לא חייבת להיות חיובית, כלומר אם חיי וחיי קרובי משפחתי לא חשובים לי. נו, אז בלי לחץ, כתבתי.

בלוגר מדגים הבעת "וואלה יש לי כרטיסים חינם" וקומיקאי מדגים הבעת "חכה חכה אם לא תכתוב עליי דברים טובים"

מפה לשם, נסעתי לי עם זוגתי שתחי' למופע. כמובן יצאנו מאוחר - הרי צריך להתפלל ערבית לפני כן, ומי היה יכול להעלות על הדעת שאחרי המופע של אנדרדוס יהיה מניין יהודים שלא התפללו ערבית ושיארגנו שם תפילה מסודרת. התברברנו לנו בסביבות היכל התרבות המפואר, ולא לפני שירקנו לשמאל ולימין וציטטנו ביראת כבוד את הפסוק "שקץ תשקצנו והחרם תחרימנו", חדרנו אל מעוז המתנחלים הבורגנים.

נכנסנו לאולם החשוך, והדיילת החביבה הראתה לנו את מקומנו בעזרת אפליקציית הפנס המשוכללת שלה (לא לפני שבירכה בשם ומלכות ברוך אתה סטיב ג'ובס בורא פרי האייפון). את פנינו קידמו נביחות רמות, של אנדי (זה שמו, מעכשיו), כלב המחמד של אנדרדוס, המלווה אותם להיכן שילכו. מתברר שהפסדנו רבע שעה - אולי רבע השעה הגורלית ביותר, מי יודע. אולי מעתה מתן צור ירדוף אותנו בחלומותינו על כך שלא ראינו את רבע השעה הנפלאה ביותר של אנדרדוס, וכיצד ניתן לכתוב על הופעה בלי לראות את כולה? היית מבקר ספר בלי לקרוא את ההתחלה שלו? מבקר סרט בלי לראות את ההתחלה שלו? תתבייש לך וכו' וכו' - והגענו בקטע מעבר, שכמו בכל קטעי המעבר, כך מתברר, נשמעות נביחותיו רמות של אנדי, ומתנגנים צלילי הלהיט "אחלה חסודה".

לא אעבור עכשיו על כל פרטי המופע, משני טעמים: האחד, זה יהיה ספוילר נוראי, ואני לא רוצה לעשות לכם את זה. השנייה, אני כותב את הדברים חודש לאחר שראיתי (אל תספרו למתן, אוקיי?), ולא זוכר כל פרט ופרט.

מה כן זוכר? ובכן, כמו שאמר מישהו מתנשא ועילאי: זה היה מצחיק. ובדרך כלל קשה להצחיק אותי.

ישבנו, אני והזוגה, ורוב הזמן צחקנו מהפאנצ'ים. המערכונים עשויים היטב - חלקם מצחיקים מאוד וחלקם סתם מצחיקים, אבל בסך הכול זה פשוט עובד. זוגתי שתחי', שלה השכלה כללית נרחבת משלי, זיהתה את מקורותיהם של היוצרים בתחום הילדים הסורגים ושאר דברים שנשמעים לי כמו סינית. אני סתם נהניתי.

פטור בלא כלום אי אפשר, והרי איש ביקורתי אני, ובכן כמה דברים ששמתי לב אליהם מן היציע, כבעל ניסיון רב ועצום ביצירת מערכונים, משחק בהם, בימוי וברייקדאנס (מה זה?):

הסאונד היה טוב בסך הכול, אבל בקטע שבו מתן (היי, מה שלומך? לא קראת את מה שכתבתי קודם, כן?) עמד בצד ודיבר בשם הירחון עולם קטן, לא ממש שמעו אותו. כדאי לדאוג גם לדברים כאלה.

עוד עניין: לפעמים הקהל נקרע מצחוק מאיזה פאנץ' שנייה לפני סוף המערכון. תעשו לי טובה, אנדרדוסים, תקשיבו לקהל. אם הוא צוחק ככה, ותרו על השורה הכתובה הבאה ורדו לקול מחיאות הכפריים הסוערות. אין צורך למשוך עוד שורה בקול ענות חלושה יחסית.

עניין שלישי ואחרון: המערכונים שלכם בנויים בקפידה, וזה מצוין. מצד שני, כשהיה קטע שבו נפל בטעות כיסוי הראש לשחקנית נדב (נראה לי שזאת הייתה נדב) ומתן (אהלן) בעלה גונן על ראשה המגולה, הקהל בהחלט היה מבסוט. תסתכלו על מצב האומה: הכול כתוב והרשות נתונה, אבל בכל זאת הדבר הכי טוב שם זה האלתורים של גורי אלפי. אז בבקשה, תנו לעצמכם לאלתר יותר. אוקיי? אוקיי.

אם לסכם את הפוסט הקצר הזה, אומר זאת כך, יונית: השיגו לעצמכם כרטיסים להופעה. אם אתם לא במקרה בלוגרים רבי השפעה בעלי תפוצה אינטרגלקטית ו/או חברי נפש של מתנצ'וק (היוש), שומה עליכם לרכוש כרטיסים ולבוא למופע. יעלה כמה שיעלה, כמאמר חז"ל. והנה גם פרסומת סמויה:


הכותב היה אורחו של מתן צור ואף הסתחבק איתו לאחר ההופעה ומאז הם אחוקים נצחיים
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה