בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שלישי, 27 במרץ 2012

טוב מותי מחיי? – חלק א

אחת הפסיקות הבעייתיות ביותר המוכרות לי מעולם המשפט (טוב, זה לא שאני מכיר כל כך הרבה, וממילא מה שאני מכיר אלו הדברים הבעייתיים דווקא), היא הפסיקה בנושא "הולדה בעוולה", הידועה גם בכינוי "שלמו-לי-כסף-על-זה-שאני-בכלל-קיים".

תחילתה בפסיקה מלפני כ-25 שנה, המכונה "הלכת זייצוב". על פי פסיקה זו, שאומצה לאחר מכן על ידי בתי המשפט בערכאות השונות, יכול אדם לתבוע את הרופאים, או את ועדת ההפלות, אם התברר כי התרשלו או הסתירו מהאם מידע שהיה גורם לה להפיל אותו. כעת, משלא הופל, הוא סובל מבעיות פיזיולוגיות או פסיכולוגיות קשות עקב מום מולד, ולדעתו מגיע לו פיצוי על הנזק שנגרם לו בכך שלא הומת בטרם נולד. כן, שמעתם נכון: הוא תובע את הרופאים על כך שלא הרגו אותו כשהוא עוד היה קטן.

[אני מעדיף לקרוא לזה "הלכת נעמה גרשוני", על שם אחותי הצעירה (מס' 10 מתוך 11 אחים), שכשהייתה עוד יותר צעירה נהגה להתעצבן על אמא שלה שהיא בכלל הביאה אותה לעולם. טוב, תבחרו אתם, זייצוב או גרשוני.]

העניין הוא שבעוד הפסיקה המקורית עסקה במחלות חריפות וחמורות, היד על הדק הפיצויים הולכת ונהיית קלה, ותביעות כאלה הוגשו ואף זכו במקרים של גמדות, ואף חוסר כף יד אחת, ועוד היד (או חוסר היד) נטויה. הלזה ייקרא "טוב מותי מחיי"?

ובאמת הפסיקה הזו זכתה לביקורת רבה במהלך השנים, ומכיון שכבר בפסיקה הראשונית הייתה בין השופטים מחלוקת שלא הוכרעה (על כך, להלן), וכרגע תלויות ועומדות עוד כמה וכמה תביעות מסוג זה, הורה שר המשפטים על הקמת ועדה בראשות השופט אליהו מצא, שישבה על מדוכה זו חודשים רבים והגישה את הדו"ח שלה לאחרונה.

ישבתי וקראתי את הדו"ח המרתק, מתחילה ועד סוף (אני מודה, אני משועמם. האמת היא שבאמצע דעת המיעוט של עו"ד פוזנר קצת נמנמתי, אבל תוותרו לי על זה, נכון?). הוועדה כותשת את הפסיקה הקיימת באופן יעיל ומדויק, אך משהיא באה להציע פתרונות משלה, נראה בעיניי שהיא נופלת בבורות שאינם בעייתיים פחות מאלה של הפסיקה המקורית. טוב, ככה זה בחיים: למתוח ביקורת תמיד קל הרבה יותר מאשר להציע פתרונות חלופיים.

להלן אנתח את הדו"ח, ואצביע על הנקודות החזקות שבו ועל הבעייתיות שבו, בעיניי (על חלק מן הבעיות עמדו כבר בעלי דעות המיעוט, פרופ' אסא כשר ועו"ד פוזנר). כמו שאמרתי, קל הרבה יותר לבקר מאשר להציע פתרונות חלופיים, אך בכל זאת לא אמנע מלהצביע בסופם של דברים על עיקרון מרכזי שבו טמונה לדעתי כל התסבוכת שבה מתחבטים השופטים והמלומדים בעשורים האחרונים.

תחילה, על פסיקת זייצוב, שבה נחלקו דעות השופטים, ברק מזה ובן פורת מזה (לנוחותי, אצטט מהדו"ח):

המעשה שעמד לבירור בפרשת זייצוב עסק באישה שלקראת נישואיה פנתה לרופאה מומחית. היא ביקשה לברר אם מחלת הנטר, שהיא מחלה תורשתית בה לקו כמה מבני משפחתה, עלולה לפגוע בצאצאיה לעתיד, שאם יתברר שכך הדבר - נחושה היא בדעתה שלא להביא לעולם ילדים זכרים. הרופאה המומחית שללה את קיומו של חשש כזה. בהסתמכה על חוות דעת זו הרתה האישה וילדה בן הלוקה באותה מחלה תורשתית שמפניה חששה, ואשר פגעה קשות בהתפתחותו הפיזית והנפשית של היילוד. על בסיס עובדות אלו הגישו הורי היילוד, בשם ילדם, תביעת נזיקין נגד הרופאה ומעסיקתה, קופת חולים כללית. בתביעה נטען, כי הרופאה התרשלה בביצוע הבדיקות או בהסקת המסקנות הנלמדות מהן.

בית המשפט המחוזי פסק לדחות את התביעה על הסף, משני נימוקים: האחד, כי העילה הנטענת נמנית עם סוג העילות שהכוח להקימן נתון בידי המחוקק, ובהיעדר חקיקה אין בידי בית המשפט להכיר בהן. והשני, כי הכרה בזכות התביעה של היילוד תפגע בתחושת הצדק. לעניין זה הניח בית המשפט, כי על הורי היילוד לא ניתן להטיל אחריות לנזקו, שכן למרות החשש שילקה במוגבלות תורשתית, רשאים היו להחליט להביאו לעולם. ובהיעדר עילת תביעה כנגד הוריו, חרף היותם הגורמים הישירים להולדתו במום, מקל וחומר לא יהיה זה מתקבל על הדעת להכיר בזכותו לתבוע את נזקו מ"זרים" (קרי: מן הרופאה והמוסד הרפואי).

בית המשפט העליון, שדן בערעור בהרכב חמישה, פסק ברוב דעות (בניגוד לדעת השופט אליעזר גולדברג) לקבל את הערעור ולהחזיר את תביעת היילוד לבירור לגופה. אלא שארבעת שופטי הרוב, שנחלקו בדעותיהם בדבר היקפה של העילה, התפלגו לשני מחנות שווים: המשנה לנשיא, השופטת מרים בן-פורת, והשופט דב לוין, מחד, ואילו השופטים אהרן ברק ושלמה לוין, מאידך. התוצאה הייתה: הכרה בעצם קיומה של עילת התביעה אך היעדר כל הכרעה ביחס להיקפה וגבולותיה.

אחת הקושיות הבסיסיות הייתה כזו: לא הייתה ליילוד שום אפשרות להיוולד בריא. או שהוא היה נולד בעל מום, או שהוא היה מופל ולא בא לעולם כלל. כיצד ניתן לתבוע על כך "תביעת נזק"? הרי מהותה המשפטית של תביעת נזק היא השוואה בין מה שהיה לפני כן ומה שעכשיו, וניסיון לתת פיצוי כך שהמצב מכאן ולהבא יהיה שווה ערך למצב קודם לנזיקין. מרים בן-פורת התקשתה בכך, ואף על פי כן פסקה:

לאחר ששקלתי בדבר התגבשה בי הדעה כי ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, בהם ניתן יהא לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. לעיתים תהא זו הנחה חברתית מוסכמת שמוטב היה לפלוני לא להיוולד מלחיות תוך מוגבלות חמורה. הנחה חברתית כזו תוסק אם במקרה נתון תהיה זו דעתו של 'האדם הסביר' - מונח מושרש היטב בדיני הנזיקין. זהו, לפי השקפתי, בסיס משפטי והגיוני כאחד לקביעה שקיים אותו 'אבדן', או קיימת אותה 'גריעה', כנדרש בהגדרה של 'נזק' בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אהרן ברק קיבל את עצם יכולת היילוד לתבוע, אך הקשה על תפיסה זו, כיצד ניתן לקבוע שאי-חיים עדיפים על חיים, וכן הקשה על "סף הכניסה" שהעמידה בן-פורת, שלפיו רק במקרים קשים וחמורים ניתן יהיה לתבוע. פתרונו של ברק היה פטנט מופלא, העוקף את הבעיה הפילוסופית הנ"ל. וכה כתב:

גישתי שלי מבוססת על כך, כי חובת הזהירות המושגית של הרופא מטילה עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי שחייו של הקטין יהיו ללא מום. מכאן גם זכותו של הקטין, כי לא תהא התרשלות אשר תעשה את חייו לחיי-מום. אין לו לקטין כל זכות לאי-חיים. האינטרס אשר הדין מגן עליו אינו האינטרס של אי-החיים, אלא האינטרס של החיים ללא מום. על כן, הנזק לו אחראי הרופא המתרשל אינו בעצם גרימת החיים, או במניעתם של אי-החיים. הנזק לו אחראי הרופא הוא בגרימתם של חיים פגומים…

התרשלות הרופא יצרה סימולטנית את המום והחיים גם יחד, ללא כל אפשרות של הפרדה. קיום המום מניח את קיום החיים, והפיצוי על קיום המום חייב אף הוא להניח את קיום החיים. אמת הדבר, חיים ללא מום לא היו אפשריים אפילו פעל הרופא בזהירות, אך משפעל ללא זהירות הוא יצר חיים במום. נזק זה אין להעריך בהשוואה לאי-חיים (שכן הערכה זו מעריכה את החיים עצמם), אלא בהשוואה לחיים ללא מום (שכן הערכה זו מעריכה את המום שבחיים, הוא הנזק לו אחראי הרופא). סיכומו של דבר: זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא מום שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק שההתרשלות גרמה לו, ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן אין לו לקטין זכות לאי-חיים), אלא במתן חיים פגומים. מכאן שבמהותו נזק זה נתפס לא על פי השוואת החיים במום לאי החיים, אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא מום.

הבנתם? הרופא פגע בזכותו של הקטין לחיים ללא מום – אף שאופציה זו כלל לא הייתה קיימת על השולחן! וכך ברח ברק מקושיה פילוסופית חמורה, היישר אל זרועות האיגיון הלוגי.

כל אחד מהשופטים הקשה קושיות טובות וחזקות על רעהו (ציטוטים נוספים ניתן למצוא בדו"ח הוועדה), וכפי שהצביעה הוועדה, שניהם צודקים בקושיותיהם. הקביעה שלפיה חיים מסוימים "אינם שווים" היא קביעה נוראה מבחינה פילוסופית. היא גם פוגעת בכבוד האדם, פוגעת בציבור הנכים בכך שהיא משווה תוקף משפטי לאמירה שהם "פחות שווים" מאנשים שאינם מוגבלים (ובינינו, כפי שאמר לי בהקשר זה פרופ' אסא כשר, מי מאתנו אינו מוגבל בצורה זו או אחרת?), ולמעשה – וזו קושיה שהוועדה לא ציינה – נותנת לכאורה גושפנקה משפטית גם לנטילת חיים של אנשים כאלה, אם אכן "טוב מותם מחייהם", כפי שהם טוענים. ומדוע שלא ניקח אקדח ונירה בהם, או אף נבצע ב"פגומים" תוכנית טיהור שיטתית יותר, כפי שהיה במקומות אחרים ובזמנים אחרים?

אחד הדברים היפים בעיניי בדו"ח הוועדה הוא בכך שהיא מכה את ברק בנשקו שלו – המהפכה החוקתית. כך, טוענת הוועדה, מאז נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הלכת זייצוב אינה רלוונטית, שכן כעת זכות האדם לכבוד – ובכלל זה לכך שלא ייקבע שמוטב היה שלא נולד – מעוגנת חוקתית:

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות באו לעולם לאחר פסיקת ההלכה בפרשת זייצוב, והשפעת זכויות היסוד של בעלי מוגבלויות, כזכויות הראויות להגנה חוקתית, על סוגיית ההולדה בעוולה, כלל לא נדונה בפסק הדין שניתן בפרשה זו. ראוי אפוא להידרש לשאלה, האם וכיצד יש בזכויות היסוד של בעלי מוגבלויות כדי להשפיע על האיזון בין הזכויות והאינטרסים שעליהם התבססה הכרת בית המשפט, בפרשת זייצוב, בקיומה של עילת ההולדה בעוולה. מכלול ההיבטים שנפרשו בפני הוועדה מעלה את השאלה העקרונית, כלום בעידננו החוקתי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין עודנה מהווה אכסניה מתאימה והולמת להסדרת הנושא.

אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. הטענות שעלו נגד הפסיקה כוללות גם דאגה לכך שפיצוי על פי הפסיקה הקיימת יינתן רק למי שאמו הייתה מפילה (כלומר, לא לחרדים ולערבים – אם כי למעשה כבר הייתה פסיקה לטובת יילוד שאמו הייתה חרדית, והנימוק היה בדיוק זה, שאין לעשות אפליה, וגם שהיא לא "חרדית טיפוסית"), וכן דאגות מהמגמה הכללית בישראל, של ריבוי מופרז של בדיקות טרום-הריון והפלות, הרבה מעבר לשאר מדינות המערב, ונטייה לאאוגניקה מסוכנת ויצירת "התינוק המושלם".

טוב, אין לי כוח לכתוב הכול בבת אחת, ובטח גם לכם אין כוח לקרוא פוסט ארוך מדי, ועוד בלי תמונות. הביקורת על הדו"ח תבוא בעז"ה בפוסט הבא, ובינתיים, למעוניינים – שיעורי בית: דפדפו בדו"ח (הוא ארוך, אבל באמת מעניין) ו/או במאמרו של ד"ר דניאל שפרלינג (PDF) העוסק בפסיקה מסוימת בתחום, ומתפשט משם הלאה לדיון עקרוני ומחכים.

מה הפתרון שמציעה הוועדה? האם יש הבדל בין תביעת ההורים לתביעת הילד? האם יש טעם לחיים? מהי התשובה לחיים, היקום וכל השאר? כל זאת ועוד (או שלא), בפוסט המרתק והנפלא הבא. בלי נדר.

יום שישי, 9 במרץ 2012

חג פורים, חג גדול למתייהדים

משהו שעלה על דעתי בעת קריאת המגילה. מוקדש לבתי השלישית, כרמל דבורה, שנולדה בערב פורים, י"ג באדר השנה, ובכך אני בדרך הנכונה להיות ההפך מהמן הרשע, שלו היו עשרה בנים זכרים, ובעיקר מוקדש לביגול רעייתי שתחי' שליט"א אמן אמן, שהתעקשה בלידה מול הרופאים ויכלה להם, וסיפורה יסופר בפעם אחרת ובמקום אחר.
כרמל דבורה החמודה

אז ככה:

"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", נאמר כשידם על היהודים הייתה על העליונה. לכאורה, לא הייתה סיבה של ממש להתייהד, שהרי היהודים הרגו רק באויביהם ולא בכל גוי, ואף על פי כן, רבים מעמי הארץ מתייהדים.
מה קרה כשגזירת מוות ריחפה על היהודים? תגובה טבעית הייתה צריכה להיות "ורבים מהיהודים מתגַיְיִים", לא? אם הורגים מישהו כי הוא יהודי, אך טבעי הוא להסוות את יהדותך. אך לא כך היה, אלא "שק ואפר יוצע לרבים", והשק והאפר הפכו ממש למין טלאי צהוב המסמן מראש כל יהודי.
אם תרצו, זו סיבה טובה דיה, מדוע היהודים היו ראויים לישועה, והייתה להם אורה ושמחה וששון ויקר. כן תהיה לנו וכו' וכו'.
 
ואם אתם כבר כאן, תזכורת למה שכתבתי לכבוד פורים שעבר. פורים מוקף שמח!

יום חמישי, 1 במרץ 2012

מִפִּי דָּן כָּנֵר

(הישארו עד הסוף - יש גם הסבר מרתק, מה הקשר בין דובי לגרשוני)

לפני כמה שבועות ראיינתי את דן כנר לרגל יציאת פרויקט "קול התנ"ך", ובו הוא מקריא את התנ"ך בקולו המוכר. כעת התפרסם הראיון, וזה הזמן לכמה דברים שלא באו בו (קדימה, ללחוץ על הלינק ולקרוא. כל מה שכאן זה רק תוספת).

משהו באשר לפרויקט קול התנ"ך: הקול אמנם קול דן כנר, אך הידיים ידי חנן אריאל, המגיה, שאותו אני מכיר אישית. העבודה שיצאה פשוט מעולה ונדירה באיכותה. נכון, כנר לא קורא את כל השוואים הנעים, הוא קורא את ה-י' אחרי הצירה ועוד דברים נוראים ואיומים כאלה, אבל בסופו של דבר מדובר בקריאה מדויקת למשעי, עם פיסוק מדויק לפי הטעמים - ועל כל זה היה מופקד חנן אריאל. אמרתי לדן כנר שבמובן מסוים אפשר להתייחס לפרויקט הזה כאל פירוש למקרא.

ודברים שלא נכנסו לראיון. דן כנר לא יודע טעמים, ובכלל לפי עדותו הוא זייפן מדופלם:

"אני לא מתמצא בטעמים. זה מתחיל עוד בבר מצוה. יש לי אוזן ערלה גם למוזיקה. אני אוהב מוזיקה, אבל אני זייפן. יש שני סוגי זייפנים: כאלה שאינם יודעים שהם מזייפים, וזה לדעתי אסון, ויש כאלה כמוני שיודעים שהם מזייפים. בראש אני שומע את השיר מתנגן נכון, אבל אני רק שומע אותו יוצא מהפה שלי, אני מזדעזע מעצמי. לכן אני לא שר בציבור. אני שר את התקווה, ואני תמיד מבקש, אל תתנו למנחה להתחיל. 
"כשהייתי קריין השתמשתי בטעמים הנחוצים לי. סוף פסוק, שגם בולט גם כי יש אחריו נקודתיים, וכן אתנחתא, זקף קטן, זקף גדול, ומחנן אריאל למדתי להתייחס גם לרביעי. לגבי כל השאר, נעזרתי בחנן אריאל, כשהיה צריך, והוא באמת נתן לי הרבה תיקונים. דבר שני שבו אני משתמש בטעמים, הוא זה שהטעם מופיע במקום שבו אני מטעים את המילה. זה גם היה ב'תיבת הכלים' שלי. וככל שאקרא עוד ועוד בוודאי אדע את הטעמים עוד יותר".



כנר הוא בראש ובראשונה איש רדיו - במשך 22 שנה הוא היה מנהל חטיבת הביצוע בקול ישראל - אך מדי פעם ערך גיחות גם לטלוויזיה הישראלית, כבר מראשיתה. הופעתו הראשונה שם הקנתה לו את אחד המאפיינים הבולטים שלו כמנחה - קריאת הטקסטים על פה. "בראשית ימי הטלוויזיה הייתי קריין רצף. זה דבר שאין היום: היינו פותחים את הערב ואומרים, נפתח את הערב בכך וכך, וכן הלאה. אני הייתי צריך להגיד שני משפטים: שלום לכם, נפתח בסדרה 'ידידי הסוס', אחר כך 'אלף בית בגן חיות', ובערב נחדש את השידורים בשמונה. הייתי כל כך מתוח שחשבתי שאקבל בלקאאוט, אז החלטתי ללמוד את המשפטים האלה בעל פה. בסוף לא קיבלתי שום בלקאאוט, הרמתי את הראש למצלמה והמילים יצאו מעצמן. ופתאום קיבלתי המון טלפונים עם שבחים; אז לא היה הטלפרומפטר, המקראה, והקריינים היו קוראים מהנייר ורואים להם את הפדחת. ופתאום רואים אותי מדבר ישירות אל המצלמה! ואז נכנסתי למלכוד, הרי עכשיו אין לי דרך חזרה אחרי שבחים כאלה, ואני לא יכול שלא ללמוד את הדברים בעל פה מכאן ואילך. היו אז לפעמים טקסטים של דפים שלמים, שהיו מספרים למשל כל מה שהיה בפרקים הקודמים - ואמרתי את כל זה בעל פה. והשבחים היו נהדרים.
"יש בזה גם תפיסה מקצועית. כשאני עומד מול קהל, זה לא חשוב שאני לא יכול לראות את אותו אדם בשורה ארבעים, מבחינתו אני מסתכל עליו, והוא ממרפק את מי שלידו: תקשיב, הוא מסתכל! בנוסף, אתה נתפס כסמכותי. הקהל אומר: הוא לא קורא מה שכתבו לו; הוא יודע על מה הוא מדבר".


על קריאת התהילים של יוסי בנאי:

"יוסי בנאי - כשהוא פותח את הפה אני נמס. אבל א', זה רק תהילים. ב', זה רק חלק מתהילים. ג', זה עם מוזיקת רקע. אני טוען שהיא מסיטה את תשומת הלב מהטקסט עצמו. ד', הוא לא חשוד עליי שהוא לא יודע לקרוא תנ"ך, אבל הוא לא מדויק. כנראה הוא עשה את זה במידה מסוימת בכוונה תחילה. אגב, יש אחד מגלי צה"ל, עומר פרנקל, שהקליט את התורה. והוא קורא, כך נראה, בכוונה לא מדויק. 'ויהי ערב ויהי בוקר' - הוא קורא 'ויהי' במלרע אף שזה צריך להיות במלעיל; כתוב "בוקר" ב-ב' רפה, והוא קורא בדגש".


תוכניות להקליט עוד דברים?
"אם אקליט עוד משהו, זה יהיה את ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. זה גם חלום שלי. אבל הפרויקט הנוכחי לקח לי כל כך הרבה זמן ומאמצים, שזה כנראה כבר לא יקרה".


וחוב שיש לי לכנר. כאמור בכתבה, הוא כנר מנקד את כל דבריו, כולל את המייל שהוא שלח לי. ושם הוא כתב גֵּרְשׁוֹנִי, בחולם. לאחר הראיון שאל אותי כנר בעניין זה: הוא ראה שאני קורא לעצמי גרשוּני, ותהה מדוע, הרי זה בא מגרשוֹן?
גמגמתי לו משהו מעורפל על זה, בעוד שבאמת התשובה הייתה צריכה להיות מוכנה אצלי בעוד מועד, גם משום שהיא נשאלה כבר פעם או פעמיים, וגם משום שאני בכל זאת בוגר החוג ללשון עברית. אז הנה התשובה, מר כנר, לפי מיטב שיפוטי:
במשפט אחד: להגיד גרשוֹני זה כמו להגיד דוֹבים. גזירה הגיונית, שילדים עושים, אך מוטעית מבחינת תולדות הלשון. גזירה אחרת שילדים עושים היא להגיד "דֻּבּ" כיחיד של "דובים", וזו באמת הצורה המקורית. בקיצור, צורת הנטייה/רבים בדרך כלל משמרת את הצורה המקורית יותר, בטרם השתבשה בתלאות השפה העברית.
דֻבִּי. לא גרשוני.

וביתר פירוט: בפרוטו-שמית היו (כמו בערבית הספרותית) רק שלוש תנועות: u, i, a. עם הזמן, התנועות הללו התארכו-הונמכו כאשר הייתה הטעמה עליהן, וכך u הפך ל-o במקומות שעליהם היה הטעם. כך למשל המילה *דֻּבּ (*dubb. הכוכבית מציינת צורה משוחזרת) הפכה ל*דֹּבּ ואחר כך ל-דֹב. לעומת זאת בצורות הנטייה והרבים, הטעם היה בהמשך המילה ולכן התנועה נשארה תנועת u קצרה: דֻּבִּים, דֻּבִּי וכן הלאה.
אותו דבר יש לומר לגבי גרשוני. הצורה המקורית הייתה *gershunn (טוב, למעשה *girshunn - כזכור, גם תנועת ה-e לא הייתה במקור, והיא רק הארכה של i). ה-u התארך כאשר הטעם היה עליו והפך ל-*gershonn (וגם המכפל בסוף המילה ירד מתישהו. בדיוק כמו אצל הדוב). לעומת זאת בנטייה ההטעמה לא הייתה על ה-u, שלא הונמכה-התארכה ל-o, ונשארה כפי שהיא: גֵּרְשֻׁנִּי.
[איך זה הפך לגרשוּנִי במלעיל במקום במלרע, בשורוק במקום בקיבוץ ובלי המכפל ב-נ'? זה כבר שייך לתולדות העברית המודרנית, שאיכשהו קישרה את השם הזה עם הצורה המציינת "גרשו אותי". החיים קשים, אני יודע.]

ולסיום, תודה לעורכת, שלא נתנה לכתבה כותרת קלישאתית דוגמת זו שניתנה לראיון של לי-אור אברבך עם כנר ב-2007 ב"פרומו" - "כנר על הגג".

אה, ועוד משהו. תחביב של כנר, בעקבות אביו (שהוציא ספר בנושא), הוא לאסוף את "דבריהם האחרונים" של אנשים. כנר האב עצמו, אגב, כתב בספר שמילותיו האחרונות תהיינה "שכנים, אנא שקט, תנו לי לכל הפחות ברגעי האחרונים להירדם במנוחה!" [דן כנר מספר שהוא היה הטיפוס שיוצא בפיג'מה מעבר לרחוב וצועק על המסיבה אצל השכנים, שיהיו בשקט]. בפועל, מספר כנר, איש לא ידע מה היו מילותיו האחרונות. כששאלתי את כנר מה יהיו מילותיו האחרונות שלו, הוא אמר שהוא טרם הספיק לחשוב על זה. נו, ניתן לו זמן. מכל מקום, עד שכנר הבן יוציא ספר המשך, ניתן לראות את האוסף הנוכחי של "דבריהם האחרונים" באתר של כנר. תיהנו!
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה