הרב של הפריץ / בנימין לנדאו

סיפור נאה מאת בנימין לנדאו (בעל המחבר הסיפור הנורא מעשה ממלך ושר):

מרא דאתרא דכפר גנצייבסקי – סיפור היסטורי

כן, ילדי; כבר אינני צעיר, מי יודע כמה שנים עוד נותרו לי. הזיכרונות מציפים אותי. אספר לכם את המעשה שאירע לי לפני שלושים וחמש שנים עם הפריץ מגנצייבסקי – מעשה שאינני יכול לשכוח. ברוך השם זכיתי אז לעמוד בניסיון לא קל; יהי רצון שתלמדו גם אתם ממקרה זה כיצד יש לנהוג במצבים דומים.

היה זה בשנים הנוראות – שנות ת"ח ות"ט. היינו אז צעירים לימים, אמא ואני. ברחנו אז מהקוזקים כל עוד נפשנו בנו, והלכנו באשר הלכנו עם מטלטלינו המעטים. בדרכנו, עברנו בכפר גנצייבסקי, וכשעברנו ליד ארמונו של הפריץ – יצא לפתע הפריץ ושאל אותי: "יודקה, לאן אתה הולך?"

גמגמתי ואמרתי לו שבאמת אינני יודע לאן. אני בורח מהפרעות באוקראינה, ארץ הדמים, ועדיין לא מצאתי לי מקום לשבת בו. הפריץ שמע ואמר לי: "תישאר כאן. אני צריך חוכר לבית המזיגה שלי. אם אין לך לשלם – אני פוטר אותך מתשלומים למשך חודשיים. ואז, אחרי שתתחיל להרוויח – תתחיל לשלם לי את דמי החכירה". הנהנתי בראשי והודיתי לו אלף תודות. נשארתי בכפר והתחלתי למזוג יין לאיכרים. העבודה עם האיכרים השיכורים לא הייתה נעימה כל כך, אבל הפרנסה הייתה ברווח.

כך התנהלו חיינו במשך כמה שנים. משפחתנו התחילה לגדול. התבססנו, הבאנו עוד כמה יהודים לכפר – עוזר שיעזור לי בבית המזיגה, עוזרת לאמא בעבודות הבית, ואחר כך כשגדלתם – הבאנו מלמד בשבילכם. התחלנו להתאושש מהמראות הנוראים שראינו בימי מרד הקוזקים. רק בעיה אחת הטרידה את מנוחתנו. כל שבת היו האיכרים באים ודופקים בקולי קולות על הדלת כדי שאפתח להם. הם לא היו מסוגלים לוותר על היי"ש אפילו ליום אחד. לפעמים ניסו גם לפרוץ את הדלת, אבל אני התעלמתי מהם – הרי זו שבת. התקנתי דלתות ברזל לבית ולבית המזיגה, כדי שהאיכרים לא יוכלו לפרוץ.

אך פעם אחת אירע מקרה שהעמיד את מצבנו בסכנה. שבת אחת ניסו האיכרים לפרוץ לבית המזיגה ולא הצליחו, ומשום מה בפעם הזאת הם היו מרוגזים מתמיד. במקום ללכת הביתה הם התחילו להסתובב בכפר ולהתפרע, ולהזיק לציוד ולרכוש. הפריץ ששמע מה שקרה יצא אליהם, איים על המתפרעים בעונשים והם נרגעו מהר מאד, אך הם פנו אליו והאשימו אותי במהומות. הם אמרו לו שהכול החל משום שאני סוגר את בית המזיגה בשבת. הפריץ שמע וקרא לי לבוא. הוא שאל אותי: "מדוע בית המזיגה סגור בשבת? ראה למה זה גורם – האיכרים משתוללים. אני רוצה שבית המזיגה יהיה פתוח והסדר ישרור בכפר". אמרתי לו ששבת הוא יום המנוחה שלנו, ואסור לנו לעבוד בו, אך הוא לא הבין: "מה אתה מדבר? למזוג יי"ש זו לא עבודה. כשאתה יושב בבית שלך בשבת אתה לא מוזג יין לכוס שלך?" אמרתי לו שאינני מלומד אבל אני יודע שכך אומרת התורה שלנו, וכך אומרים הרבנים – אסור לפתוח חנויות ובתי עסק בשבת ואסור להתעסק בשבת עם תשלומים ועם כסף.

הפריץ שמע והלך לארמונו, אך למחרת קרא לי שוב. הוא אמר לי: "למה בעצם אין רב בכפר? לפי מה שידוע לי בכל מקום שיש יהודים – יש גם רב; למה פה בכפר אין רב?" אמרתי לו שאין רב בכל כפר קטן. רק קהילות גדולות או בינוניות ממנות רב. כאן בכפר גרים בסך הכול חמישה יהודים, ואין לנו יכולת להחזיק רב; במקרה הצורך אנו פונים לרב העיירה הסמוכה. "ככה?!" אמר הפריץ, "אם הבעיה היא כספית – אל תדאג. הכול יהיה בסדר. אני אדאג לכם לרב".

ביום שני בערב באו לבית המזיגה יהודים מהעיירה וסיפרו לי, שבבוקרו של אותו יום ראו את הפריץ מסתובב בעיירה הסמוכה ברחובות היהודים, בין בתי המדרש; אך הם לא ידעו מה הוא חיפש שם. לאחר יומיים הבנתי מה חיפש שם הפריץ. ליד בית המזיגה עצרה עגלה, ומתוכה ירד יהודי שנראה בן תורה. הוא ניגש ולחץ את ידי. תיכף צץ גם הפריץ מהיכן שהוא, מחייך ומרוצה, ואמר לי: "איך אומרים אצלכם, יהודים? מזלטף? אז מזלטף לכם. הבאתי לכם רב חדש – על חשבוני. הרב החדש ידאג לכם לכל מה שתצטרכו. הוא ידאג לכם לתפילין, מזוזות, מצות וארבעת המינים". הרב החדש חייך מאוזן לאוזן ונישק את ידי הפריץ. אומר את האמת – לא כל כך הבנתי מה קורה כאן. מדוע הפריץ מביא לכפר רב? האם הפריץ החליט להתגייר? אבל שתקתי ולא אמרתי כלום. ראיתי שהפריץ מחבב את הרב החדש, וקיוויתי בסתר לבי שהרב ישכנע את הפריץ שלא ילחץ עלי לעבוד בשבת; אולם חיכיתי לשעת כושר כדי להעלות את הדברים בפני הרב החדש.

למחרת בבוקר בא הרב החדש לבית המזיגה ואמר לי: "שמעתי על הוויכוח שהיה לך עם הפריץ ועל מה שקורה עם האיכרים בשבתות. אני רוצה לומר לך שבדקתי את העניין וביררתי אותו ביסודיות, והגעתי למסקנה שמותר לך לפתוח את הפונדק בשבת מכמה וכמה טעמים שאין כאן המקום להאריך בהם. למזוג יי"ש לאיכרים – בוודאי ובוודאי שמותר. באשר לגביית התשלום – תניח קופה בצד ותאמר לאיכרים להניח שם את הכסף בעצמם". על כך עניתי לרב: "אולי כבוד הרב מכיר את הש"ס והפוסקים, אבל את האיכרים של כפר גנצייבסקי הוא לא מכיר, למזלו הטוב. אם אניח קופה עם כסף במקום שהאיכרים יכולים לגשת אליו – מהר מאד לא תישאר שם אפילו פרוטה שחוקה. אבל חוץ מזה – אני לא רוצה לפתוח את בית המזיגה בשבת. כל השבוע אני ומשפחתי עסוקים במזיגת יי"ש לאיכרים השיכורים. יום אחד בשבוע אני רוצה להתנתק מהאווירה המחליאה הזאת. אני לא רוצה להפוך את יום השבת ליום נוסף של מזיגת יי"ש. אבי הקדוש הי"ד, שהיה יהודי תלמיד חכם, אמר לי תמיד שיהודי צריך לחוש בשבת כאילו אין לו שום עבודה בעולם, ושאפילו לדבר על ענייני משא ומתן אסור בשבת. דברי אבי הם קודש בעיני; ואת בית המזיגה לא אפתח בשום אופן".

פניו של הרב החדש החווירו, והוא ענה ואמר: "אתה צריך להבין; ההתנהגות שלך מרגיזה את הפריץ. הפריץ אמר לי על זה: מה זה צריך להיות? הוא מנסה להכריח את האיכרים להיות יהודים ולא לקנות יי"ש בשבת? ואני אומר לך, שאתה מסכן בכך את כל יהודי הסביבה! אתה שוכח שהפריץ נתן לך ברוב חסדו לחכור את בית המזיגה הזה כשברחת חסר כל מן הפרעות של הקוזקים? אתה הרי יודע שאין הרבה פריצים אוהבי ישראל כמו הפריץ שלנו; אתה רוצה שגם הוא יהיה שונא ישראל? צריך לקחת בחשבון גם שיקולים רחבים, מערכתיים. צריך לחשוב גם על הקהילה כולה. אני שוקל את כל השיקולים. על פי זה החלטתי מה שהחלטתי, וכך עליך לנהוג!"

נדהמתי לשמוע רב בישראל מדבר כך, ואמרתי לו: "אני מבין שכבודו סובר שכך היא ההלכה, אך קשה לי לקבל את הדברים. אותי חינכו שבשבת לא עובדים בשום אופן. אבל בכל זאת אני אסע עוד היום אל רבנו הגאון רבי בן ציון מושקוביץ, רב העיירה הסמוכה, שהוא ידוע בכל המדינה כגדול בתורה, והוא הרב שלנו מאז שהגענו לכאן, ואשאל אותו מה דעתו בעניין".

הזדעק הרב ואמר: "בשום אופן לא! הגאון רבי בן ציון מושקוביץ הוא אכן גדול בתורה, ואף אני תלמיד שלו, אולם עם כל הצניעות והענווה הראויות, אני חייב לומר לך שכעת אני הרב בכפר הזה, ועליך לציית לפסקים שלי, ולא לפסקים של רב אחר, גדול ככל שיהיה. וכי אינך יודע שההלכה מחייבת לשמוע דווקא למרא דאתרא? חוץ מזה, הפריץ לא יסכים שכל יהודי בכפר ינהג לפי ההלכות שלו ולפי הרב שלו. בכפר של הפריץ חייבים לנהוג רק לפי ההחלטות של הרב שמינה הפריץ".

נדהמתי ואמרתי לו: "כבודו הוא המרא דאתרא? לפי מה שאני רואה אתה בסך הכול עושה רצונו של הפריץ, ואתה מנסה לשכנע אותי לעבוד בשבת!" הרב התקצף ואמר: "אתה לא מתבייש? אתה מאשים אותי שאני פוסק שלא לפי ההלכה בשביל לרצות את הפריץ? אני פוסק אך ורק על פי ההלכה הצרופה! אלא שכמובן אני שוקל את כל השיקולים הנדרשים לפסיקת ההלכה. אני גם הולך בדרך של הידברות והסכמה עם הפריץ ולא בדרך של עימות והתנגשות שלא יובילו לשום מקום! וכיון שכך אני חוזר ואומר לך שאתה מחויב לפתוח את בית המזיגה בשבת, משום שכך פסקתי, ואני המרא דאתרא פה!"

"אינני יודע מה הם שיקוליך וכמה טהורות כוונותיך", אמרתי לו, "אך דבר אחד אני יודע: מימי לא שמעתי על 'מרא דאתרא' שאינו מתמנה על ידי הקהל אלא על ידי הפריץ. אינני למדן גדול; בגיל צעיר יצאתי לעזור לאבי לפרנסת המשפחה, ולא זכיתי ללמוד הרבה, אבל ברור לי שרב שנתמנה על ידי הפריץ – אינו המרא דאתרא שלי ואינו הרב שלי. אולי אתה המרא דאתרא של הפריץ – אז שהפריץ ישמע בקולך. אני ושאר בני הקהילה הקטנה בכפר לא בחרנו בך ולא מינינו אותך; הפריץ הפיל אותך עלינו, ולכן איננו מחויבים לשמוע לפסקים שלך. מה, וכי בגלל שאנו משועבדים כאן לפריץ אנו מחויבים גם לרב שהוא החליט למנות? לא ולא! אני שמעתי שוועד ארבע ארצות קבע כבר לפני מאה שנה שאסור למנות רב שהגויים לוחצים על פרנסי הקהילות למנות אותו; בטח ובטח שלא אסכים לקבל מרות של רב שהפריץ מינה אותו".

הרב קם ממקומו בכעס ואמר: "אני חושש שכשהפריץ ישמע את זה תשלם מחיר יקר", והלך; אולם לא נרתעתי. הוויכוח עם הרב של הפריץ מילא אותי נחישות, וזכרו של אבי הקדוש הביא אותי להחלטה שלא לוותר. ניגשתי לאמכם שתחיה ואמרתי לה: "בואי, נתחיל לארוז את חפצינו. עד שבת נעזוב את המקום. נלך לעיירה ונסתדר איכשהוא; ובלבד שהפריץ והרב ה'מרא דאתרא' שלו לא יחייבו אותנו לעבוד בשבת". אחר כך הלכתי לפריץ. ניגשתי אליו ואמרתי לו שבאתי לשלם את חובי כי אני עוזב את הכפר, משום שאינני יכול לעבוד בשבת, ואינני יכול לקבל את סמכותו של הרב החדש ואת פסקיו. הפריץ הרהר כמה דקות. אחר כך אמר לי: "אל תעזוב. בסך הכול אתה בחור טוב, ואתה משלם תמיד בזמן. חוכר טוב ממך לא אמצא. אם אינך רוצה לפתוח את בית המזיגה בשבת – אל תפתח. אני כבר אדאג לרסן את האיכרים בשבתות. יהיה בסדר".   

למחרת בבוקר עזב הרב החדש של הפריץ את הכפר וחזר אל העיירה; יותר לא שמענו ממנו.