בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

אם כל הפדיחות בעיצוב החדש של אתר "הארץ"

אתר "הארץ" עבר עיצוב מחודש (גם הבלוג של גלעד סרי לוי, אגב). טוב.


העיצוב הישן של האתר היה לא משהו בכלל, לזה רבים מסכימים. העיצוב החדש מבריק ונוצץ יותר, אבל בעיניי הוא מעצבן ומבולגן נורא. אני לא היחיד שחושב כך, אבל מוסרים לי שבטאבלטים הוא נראה סבבה. טוב, זה לא חדש, שב"הארץ" מתייחסים לאיזו קבוצה אלטיסטית מצומצמת כאילו היא כל העם. לדעתי הם גנבו את הרעיון הזה של עיצוב מבולגן מ-xnet (שגם הוא בעיניי מעצבן מאוד), שבטח גנבו אותו מאתרים בחו"ל.

האם העיצוב החדש גם מעיד על יתר מחשבה מכאן ולהבא על בעיות חמורות יותר שהיו באתר - לינקים שמובילים לשומקום, כותרות דפדפן שאינן מתאימות לתוכן, הפניות שנותרו מהדפוס כמו "ראה מסגרת בעמוד א5", או תקלות מצחיקות כמו זו שכתבתי עליה כאן בבלוג לפני כמה חודשים?

אני לא יודע, אבל הארץ, כרגיל אצלו, התחיל בעניין הזה ברגל שמאל, אפילו ברגל שמאל-קיצון. אני מדבר על הדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשאתה עושה עיצוב חדש לאתר הוותיק והמפורסם שלך, שאליו קישרו עשרות אלפי פעמים בכל רחבי הארץ - התאימות לאחור.

כן חבר'ה, התאימות לאחור בקישורים להארץ לא עובדת. במילים אחרות, בבלוגים ובאתרים ובכל אתר ואתר שהפנו לכתבה מסוימת בהארץ, אם תלחצו על הקישור לא תגיעו לכתבה עצמה אלא פשוט לעמוד הראשי של האתר. נסו זאת בקישור לכתבה על התפטרותו של גיא זוהר אצל velvet (הלינק שאצלה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1241191.html. הלינק החדש: http://www.haaretz.co.il/1.1469109), או בקישורים החיצוניים בערך על אלברט איינשטיין בוויקיפדיה ותבינו את גודל הברוך. המצחיק הוא שאפילו כשמחפשים בגוגל מגיעים לאותו קישור שבור (לפחות בינתיים). אוי לבושה.


הארץ הוא לא האתר הראשון שכושל בתאימות-לאחור בעיצוב מחדש (קדם לו, בין השאר, NRG מעריב), אבל זה לא מפחית מהחומרה של הדברים, באתר כה מרכזי.

אם בכנסת הקימו את נציג הדורות הבאים, דומני שבכל צוות עיצוב אתר צריך שיהיה "נציג הדורות הקודמים", שיחשוב על כל אותם קישורים נכנסים, ולא יבטל את כל מה שמחוץ לאתר כעפר הארץ.

אבל בעצם, הרי זו כל מהותו של "הארץ" עצמו, כשחושבים על זה. לא ככה?


יום שבת, 10 בספטמבר 2011

"אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם"?

עולם התקשורת סוער ורותח. מנכ"ל ערוץ 10 התפטר, גיא זוהר גם הוא (חלקית), הבלוגוספירה המומה. מה קרה? ההתנצלות! על פי המדווח, רון לאודר, הבעלים המתפקד היחיד של ערוץ 10, כפה על הערוץ לשדר התנצלות על כתבה ששודרה לפני כמה חודשים על המיליונר שלדון אדלסון (נו זה, החבר של ביבי מ'ישראל היום'), ובה הוטחו בו כמה האשמות, שלפחות לשתיים מהן לא היה בסיס, כך נראה.


והרי נוסח ההתנצלות, למי שהחמיץ:
"ביום שישי השביעי בינואר שידרנו בתוכנית 'השבוע' כתבה של כתבנו אבנר הופשטיין אודות מר שלדסון אדלסון. בכתבה נכללו ראיונות שונים בנוגע למר אדלסון. באחד מהראיונות נאמר שאדלסון קיבל את רישיון ההימורים בלאס וגאס מתוך קשרים פוליטיים וקבלת יחס מועדף בראיון אחר נאמר כי אדלסון חייב לעובד לשעבר סכום של 400 אלף דולר ולא שילם את חובו. ההאשמות זכו לביטוי לא רק בדברי המרואיינים אלא גם בשאלות של כתבנו אבנר הופשטיין.
"לאחר השידור בדקנו ובדיקותינו העלו שההאשמות היו והינן כוזבות לחלוטין. מר אדלסון קיבל את רישיון ההימורים לאחר בדיקה קפדנית שחשפה רקורד עסקי ללא כל פגם. מר אדלסון לא זכה ליחס מועדף כלשהו והוא קיבל את הרשיון כדין וללא שימוש בלתי נאות כלשהו בקשרים פוליטיים או באמצעים בלתי הולמים אחרים. באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות. מעולם לא היה חוב כלשהו אותו עובד לשעבר לא של 400 אלף דולר ולא של כל סכום אחר.

"לסיכום, לא נפל פגם כלשהו כלשהו בהתנהגותו של מר אדלסון. אנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלו לפני ששידרנו אותם ומבקשים להתנצל בפני מר אדלסון ומשפחתו על הפרסום".
אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם, כתבה טל שניידר בבלוג שלה. האומנם? תני לי לרענן את זיכרונך. לפני כשמונה שנים פורסמה בעיתון "כל העיר" התנצלות, כולל הפניה בעמוד השער, על כתבה של תני גולדשטיין על עו"ד אביגדור קלגסבלד. ההתנצלות הייתה בעלת פירוט רב, וכללה אף את השורה הבאה:
בעקבות בדיקה זו החליט ’כל העיר’ להפסיק את עבודתו של הכתב תני גולדשטיין ב’כל העיר’. ’כל העיר’ והכתב תני גולדשטיין מתנצלים בפני עו”ד קלגסבלד על הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה לו מן הדברים הלא נכונים שנכללו בכתבה”
פיטורי כתב בעקבות רשלנות בתחקיר היא דבר חריג בפני עצמו; איזכור הפיטורין בנוסח ההתנצלות הוא בהחלט דבר חריג במיוחד. דבר זה לפחות נמנע מאבנר הופשטיין, כתב ערוץ 10, שלמעשה גם לא נדרש להתנצל, בשונה ממקרה תני גולדשטיין ב'כל העיר' (אגב, זו לא הייתה הפעם האחרונה שפרסום לא אחראי של גולדשטיין הוביל להתנצלות כלי תקשורת גדול).


בכל מקרה, כמו שאמרנו, היורה העיתונאית רותחת מזעם על התערבות בעלי הממון בקדושת החופש העיתונאי. שאנחנו נתנצל? אין לנו כבוד?


בהקשר זה מעניין לצטט משהו מדבריו המחכימים של איתמר ברתור:
מדהים לראות כיצד כל מי שמטיפים להתנצל בפני בריון תורכי שמנסה להשפיל את ישראל לקידום מעמדו בעולם הערבי-מוסלמי זועקים נגד התנצלות של ערוץ מסחרי בפני איש עסקים יהודי.
 אני, בכל מקרה, חושב שההתנצלות הזו היא דבר מבורך. לא מפני שאדלסון הוא חבר שלי (הוא לא. שקל אחד עדיין לא ראיתי ממנו, ועוד אחרי כל הטוקבקים בעד ביבי! שוטף פלוס פלוס עד מתי!). אלא משום שצריך לשים גבול לבריונות של התקשורת. כאשר אתה משדר כתבה, יש לך אחריות כפולה: כלפי הצופים, שצריכים לקבל תחקיר כמה שיותר מדויק ומעמיק, וכלפי מושא הכתבה, שהרי אתה למעשה עורך לו משפט ראווה. בעולם המשפט מקובל שמוטב שיצאו אלף פושעים זכאים ולא יוענש אדם אחד על לא עוול בכפו. בעולם העיתונאי הנורמות הפוכות. העיתונאי נלהב להביא "אייטמים", וכמה שיותר עסיסיים. אחריות כלפי האדם שעליו עושים את הכתבה? מה זה מעניין אותו. וכך דבר רגיל הוא שמביאים האשמות שלאחר מכן מתבררות כשגויות, או שמתחבאים מאחורי סימני שאלה ("רק שאלתי האם מר יוס'ל קריימייסטר מעורב בהברחת מיליוני שטיחים פרסיים מאפגניסטן לבלרוס. בחייאת, אסור לשאול?). 
ההתנצלות הנוכחית משדרת מסר חשוב: לפני שאתם מפרסמים כתבה, בדקו היטב כל פסיק מאשים, האם יש לו גיבוי. האם אתם לא גורמים עוול לחינם? נכון, למרבה הצער רק אנשים אמידים יכולים להרשות לעצמם את המותרות של תביעה משפטית והכרחה להתנצלות. מצד שני, בדרך כלל הם אלה שנמצאים על הכוונת העיתונאית.
הרי מה כבר נאמר בהתנצלות הזו? ששני פרטים ששודרו, וכוללים האשמות חמורות כלפי אדלסון, התבררו כחסרי בסיס. אתם טוענים שזו טעות? שיש להם בסיס? בבקשה, תביאו ראיות. אם לא, תבלעו את הכבוד המטופש שלכם ותתנצלו, ולהבא תיזהרו יותר בדבריכם.
 
(נ"ב, שלדון, על הפוסט הזה אני דורש תשלום כפול. בתודה מראש.)

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

גרפולוגיה – יש אמת בפרסום?

(כתבה שלי שהתפרסמה במוסף "אתנחתא" החדש של העיתון "בשבע". לפני העריכה והקיצוצים, ועם כותרות משלי וגם קישורים)

ע', העומד בראש מוסד גדול בארץ, עמד בפני הכרעה לא פשוטה, בנוגע למינוי לתפקיד בכיר במוסד שלו. בשל רגישות התפקיד וחשיבותו הגדולה, הוא החליט לקחת חוות דעת משני גרפולוגים, "מהטובים ביותר בארץ", על המועמדים לתפקיד. הגרפולוגים דירגו את המועמדים ותיארו את אישיותם בפרטי פרטים, ועל סמך הדירוג הזה נבחר המועמד. "שמחתי שזכיתי במועמד כזה שנבחר, שהיה כליל המעלות", הוא מספר. שמחתו לא ארכה זמן רב. בפועל, לא היה שום קשר בין חוות דעת הגרפולוגים למציאות כפי שהיא.

באחד היישובים בבנימין היה נהוג, כרגיל ביישובים רבים, נוהל של חוות דעת גרפולוגית כתנאי לקליטה ביישוב. בשלב מסוים היה צורך להעביר גם את הטבחים של הישיבה המקומית בנוהל הקליטה, שכן הם התגוררו ביישוב, והם עברו את המבדק הגרפולוגי ללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן התברר שהם היו סוחרי נשק, וזה היה האות לביטול הנוהל. אם דבר כה חשוב לא מצא הגרפולוג, אמרו בוועדת הקליטה, מה הטעם להשתמש בשירותיו?

ישנן גם עדויות הפוכות. באתר של הגרפולוגית חנה קורן ניתן למצוא רשימה של מכתבי המלצה. אחד מהם כותב: "מצאנו את חוות הדעת משקפות נאמנה ובדייקנות, לעתים מפתיעה, את אישיות הכותבים". במכתב המלצה לגרפולוג מרדכי שרם נאמר: "נכון שהגענו סקפטיים בנוגע לגרפולוגיה, אבל כבר בניתוח הגרפולוגי הראשון שעשית לחתימה של המשתתפים נשארנו פעורי פה לנוכח ה'פגיעות בול' שפגעת".
ובכן, האם הגרפולוגיה היא כלי אמין או לא? ואם לא – מדוע כל כך הרבה אנשים עדיין משתמשים בשירותיה?
 

"שיטה חסרת שחר"

האפשרות שניתן להסיק על אישיותו של אדם מכתב ידו, הסעירה מוחות רבים במאות האחרונות. בעקבות מחקרים של מלומדים מהמאות ה-17 וה-18, החל להבשיל באמצע המאה ה-19 תחום ידע חדש: הגרפולוגיה. על פי הגרפולוגיה, שאותה פיתחו בעיקר אנשי דת קתוליים בני התקופה, ניתן להסיק מצורת כתב היד, מרמת לחץ העט על הנייר וכדומה, על מאפייני האישיות של האדם.

מאות ואלפי גרפולוגים פועלים בארץ ובעולם, ועסקיהם משגשגים ופורחים. על פי הערכות שפורסמו בעיתון The Marker, כעשרה אחוזים מהעסקים בארץ משתמשים בשירותי גרפולוגים למטרות מיון מועמדים. גם במשרד הביטחון נעשה שימוש בגרפולוגיה לצורכי מיון, ואפשר שאף למטרות אחרות, מסווגות יותר. ביישובים רבים כולל תהליך הקליטה של תושבים חדשים ליישוב גם בדיקה גרפולוגית. ספרים פופולריים בנושאי גרפולוגיה נמכרים בחנויות, ניתן למצוא מדורי גרפולוגיה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, ועיתונאים פונים מדי פעם בפעם לגרפולוגים לצורך ניתוח אישיות של מפורסם זה או אחר.

התפיסה הרווחת רואה בגרפולוגיה כלי אמין וטוב לניתוח האישיות; אך עמדתו של המחקר האקדמי שונה בתכלית. לשיטתם של החוקרים שבחנו את הגרפולוגיה בכלים אמפיריים, מדובר בשיטה חסרת כל תוקף שהוא.פרופ' גרשון בן שחר

אחד מהם הוא פרופ' גרשון בן שחר מהאוניברסיטה העברית, זוכה פרס א.מ.ת. לשנת 2011, שכיהן בעבר גם כנשיא האוניברסיטה הפתוחה. פרופ' בן שחר התפרסם בשנות ה-80 בזכות מחקרים שעשה, יחד עם עמיתיו, על הגרפולוגיה. "השורה התחתונה של המחקרים ברורה: אין לשיטה הזו כל שחר", הוא אומר בריאיון ל'בשבע'. "ראשית, אין בעצם שום תיאוריה מדעית שמקשרת בין כתב יד לבין אישיות, ואני גם לא מאמין שתהיה כזאת. אבל חשוב יותר: כל הבדיקות המבוקרות שנעשו העלו חרס".

בן שחר מספר על הניסויים שהוא וחבריו ערכו (ראו מסגרת): כאשר השתמשו בטקסט בעל משמעות לכותב (כמו קורות חיים), הגרפולוגים הראו הצלחה מסוימת, אם כי נמוכה מאוד, אך לא יותר מאשר קורא רגיל שלא התייחס לכתב היד אלא רק לתוכנו. כאשר השתמשו בטקסט ניטרלי, התוצאה הייתה אפס. זו הייתה גם התוצאה במחקר ששקלל את כל המחקרים המבוקרים שנערכו עד לעריכתו.

הניסויים של בן שחר
בניסוי אחד התבקשו הגרפולוגים להעריך הצלחה עתידית של עובדי בנק, על סמך כתב היד שלהם, וחוות דעתם הושוותה להערכת המעסיקים. הגרפולוגים לא הסכימו לעבוד עם כתבי יד "ניטרליים" (דהיינו, בעלי תוכן שאינו בעל משמעות לגבי הכותב, כמו קורות חיים או טקסט אישי), ולכן השתמשו החוקרים באמצעי בקרה, כדי לנטרל את האפשרות שתשובת הגרפולוגים נובעת פשוט מניתוח תוכן הטקסטים, ושיתפו בניסוי גם פסיכולוגית קלינית ללא ידע בגרפולוגיה, שתחווה גם היא את דעתה על המועמדים על סמך תוכן דבריהם בלבד.
התוצאות? המתאם בין הערכות הגרפולוגים להערכות הממונים בפועל היה נמוך מאוד, אם כי לא אפסי. עם זאת, מתאם דומה, ואפילו גבוה מעט, הושג גם בין הערכות הפסיכולוגית להערכות הממונים. בבקרה נוספת שעשו החוקרים, הם ניתחו את המשתנים האובייקטיביים שניתן להפיק מתוכן כתבי היד (השכלה, ניסיון בעבודה וכו'), נתנו להם ציונים, ושיקללו לפי זה את ההצלחה העתידית בעבודה. במקרה הזה, המתאם היה גבוה בהרבה, גם מהערכות הגרפולוגים וגם מאלה של הפסיכולוגית. במילים אחרות, המחקר הראה שהגרפולוגים לא השיגו מכתב היד שום דבר שאדם אינטיליגנטי רגיל לא היה יכול להפיק.
"במחקר אחר", מספר פרופ' בן שחר, "הצלחנו לשכנע את הגרפולוגים לעבוד עם כתבי יד ניטרליים. ובמקרה הזה הניבוי היה ברמה של אפס" (דהיינו ברמת הניחוש האקראי). ובכל זאת, אלו בסופו של דבר שני מחקרים בודדים. כאן מגיע מחקר שלישי שהשתתף בו בן שחר: "במחקר הזה, מ-1989, עשינו עבודה מטה-אנליטית, שבה סיכמנו הרבה מחקרים שפורסמו עד אז, עם ניתוח-על סטטיסטי. סקרנו הרבה מאוד פרסומים שונים, והצבנו קריטריונים, כך שייכללו בסקירה רק מחקרים מבוססים ומבוקרים היטב. בסך הכול איתרנו 17 מחקרים כאלה, שכללו 63 גרפולוגים, 51 אנשים שאינם גרפולוגים (ששימשו כבקרה) ו-1223 כתבי יד. זה לא מערך מחקר גדול, אבל אין הרבה מחקר על זה, ובוודאי שלא מחקר מבוקר, שעומד בסטנדרטים מדעיים. מה שמצאנו בגדול הוא שחזור של מה שמצאנו במחקרים הבודדים שלנו. המתאמים היו נמוכים מאוד, והגרפולוגים לא עלו על הקבוצות האחרות שעשו את השיפוט. במקרים הבודדים שהגרפולוגים השתמשו בטקסטים ניטרליים המתאמים היו אפסיים".


"הפסיכולוגים דואגים למקצוע שלהם"

אני שואל את חנה קורן, מהגרפולוגיות המפורסמות בארץ, על המחקרים האלה, והיא דוחה אותם כלא רלוונטיים: "על כל מחקר שטוען שאין תוקף יש לפחות שניים שטוענים ההיפך", ושולחת לי רשימת מחקרים מרשימה באורכה.

אז איך זה שהממסד המדעי לא מכיר בזה?
"קודם כול, את זה אתה צריך לשאול את הממסד המדעי. דבר שני, גם הפסיכולוגיה הייתה בת חורגת לפסיכיאטריה עד לפני מאה שנה, והיום הגרפולוגיה נמצאת באותו מקום. הפסיכולוגים מפחדים על המקצוע שלהם, הם לא רוצים שהגרפולוגים יקבלו עבודות שאמורות היו להגיע אליהם. לכן הם גם לא נותנים לפרסם את כל המחקרים שנותנים לגרפולוגיה תוקף. אולי באמת הגיע כבר הזמן שהם יתפרסמו".

כפי שהציעה חנה קורן, אני שואל את הממסד המדעי. פרופ' בן שחר מעיין ברשימה ותמה: "זו רשימה ביזארית ביותר. כלולים בה גם מחקרים שמצאו שאין לגרפולוגיה תוקף. חלק גדול מהמחקרים כלל לא עוסקים בתוקף של הגרפולוגיה, אלא אולי מזכירים אותה אגב אורחא. המחקרים שתומכים בגרפולוגיה רובם ככולם אינם מבוקרים, כך שאין להם משמעות מבחינה מדעית. אם לדוגמה נותנים לגרפולוגים לנתח כתב יד בעל משמעות, ואין כביקורת אדם מן השורה שינתח את תוכן הטקסט בלבד, הצלחה שלהם אינה מלמדת בהכרח על כך שהם העלו משהו מצורת הטקסט, ולא רק מתוכנו".

את הטענה שהפסיכולוגים דואגים למקצוע שלהם, דוחה פרופ' בן שחר על הסף: "איזה אינטרס יש לי? אני איש אקדמיה, חוקר. לא אאבד שום דבר מהפרנסה שלי אם אמצא שיש לגרפולוגיה תוקף. בנוסף, אנחנו הרי מבקרים גם כלים פסיכולוגיים מובהקים. לדוגמה, מבחנים השלכתיים כמו מבחן רורשך המפורסם – גם נגד התוקף המדעי שלו יוצאים לאחרונה חוקרים רבים. כך שאין לטענות האלה שום בסיס".
 

מבחן התוצאה?

אבל לחנה קורן יש טיעון כבד משקל לטובת המקצוע שלה: "יש לי לקוחות שעובדים אתי כבר 30 שנה. הם היו ממשיכים אתי כל כך הרבה זמן אם זה לא היה עובד? למה להם לשפוך כסף סתם?"

ואכן, כל הנתונים מראים שהשימוש בגרפולוגיה אינו במגמת ירידה. לכאורה, אם הכלי אינו עובד, לא היינו מצפים שימשיכו להשתמש בו בתחום העסקי, שאמור להתייחס לדברים פשוט לפי מבחן התוצאה.

לפרופ' בן שחר יש הסברים משלו לשאלה זו: "לדעתי, ואת זה אני כבר אומר כאדם פרטי ולא כחוקר, יש לזה כמה סיבות: ראשית, זה נוח. זה הכי זול והכי פשוט שיש. אפשר לכתוב חצי עמוד, לתת לגרפולוג, וזהו. בנוסף, חלק מהגרפולוגים הם אנשי מכירות מצוינים, ולקליינטים אין כלים ויכולת לשאול את השאלות הנכונות ולהבין שמדובר בדבר חסר בסיס. ויש נקודה נוספת: המוטיבציה המרכזית להשתמש בגרפולוגים קשורה ליומרה שלהם להצליח לנבא יושר, וזו התכונה החשובה ביותר עבור מעסיקים. ומלבד הגרפולוגיה, אין כלים טובים אחרים לבדיקת יושר. זה לא מקרי, כי יושר אינה תכונה יציבה. היא תלוית סיטואציה, ותלויה בשאלה איך אתה מגדיר יושר. והנה, אם שכרת עובד, ולאחר מכן התברר שהוא מעל בתפקידו, אתה צריך נייר כלשהו, הוכחה כלשהי שתסיר ממך את האחריות; השימוש בגרפולוגים עושה את זה: זה לא אני, זה הגרפולוג אמר. כל הסיבות האלה יחד תורמות לכך שזה ממשיך להיות אטרקטיבי למרות המחקרים בנושא".

את ההסבר הפשוט, שזה פשוט נוח וזול, אני מקבל גם ישירות מצד הקליינטים. אורלי, רכזת הקליטה של אחד היישובים בגוש עציון, מסבירה לי שההחלטה להשתמש בגרפולוגיה נקבעה פשוט כי זה זול הרבה יותר מהחלופות. "היה באמת אחד שלא רצה לעבור דרך חוות דעת גרפולוגית, אבל כשהבין שהחלופה היא יום מיונים של פילת, הרבה יותר כסף והרבה יותר זמן, הוא ויתר על התענוג".

ובכל זאת, לפעמים אתה פונה לגרפולוג ואתה מרגיש שהוא פשוט "קרא אותך", וחשף את כל צפונותיך. אם לגרפולוגיה באמת אין בסיס, איך הגרפולוג קלע כל כך טוב?

אחד ההסברים שניתנים לכך הוא "אפקט פורר" (הנקרא גם "אפקט ברנום"). ניסוי קלסי שחוזר על עצמו מדי שנה באוניברסיטאות רבות בעולם, כולל כביכול מתן חוות דעת גרפולוגית (או אחרת) על אישיותם של הסטודנטים המשתתפים, ובקשה מהם לדרג את ההתאמה של חוות דעת זו לאישיותם האמיתית, על סולם מ-1 עד 5. התוצאה הממוצעת היא בדרך כלל 4.2, התאמה גבוהה לכל הדעות – והמדהים מכול הוא שלמעשה לא נעשה לסטודנטים שום ניתוח אישיות בפועל, ולכל אחד מהם ניתן אותו ניתוח בדיוק. חוות הדעת שניתנת (שבניסוי המקורי הורכבה מטקסטים של מדורי אסטרולוגיה בעיתונים שונים) כללית ומעורפלת מספיק, וגם מורכבת ומחמיאה דיה כדי שכל אחד ישכנע את עצמו שהטקסט מדבר עליו בדיוק.
 

"התנהגות עסקית לא הגונה"

ד"ר יעל ברנדר-לויןד"ר יעל ברנדר-אילן היא חוקרת בתחומי מיון עובדים הוגנות במשאבי אנוש ושכר, המשמשת כראש המחלקה לכלכלה ומנהל עסקים במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. את אחד מהשיעורים בקורס שלה על מיון עובדים היא מקדישה לגרפולוגיה, ובמסגרתו היא עורכת על תלמידיה את הניסוי של "אפקט פורר", בהצלחה רבה, כרגיל. כשאני שואל אותה על שימוש בגרפולוגיה לצורך מיון לעסקים, היא מתקוממת:

"זו תורה עממית, שאין לה שום ביסוס מדעי. היום כבר הפסיקו לחקור את זה; העולם האקדמי מתייחס לדברים הללו בחיוך. גרפולוגיה זה נחמד בתור חוג במתנ"ס, או לפינה בטלוויזיה. בוא נניח לרגע, לצורך הדיון, שזה רק שנוי במחלוקת. יש שאומרים כך ויש שאומרים כך. אבל מדובר כאן על פרנסה של אנשים; זה פשוט מסוכן מדי. זה פשוט לא אחראי להשתמש בשיטה כזו, שלא הוכחה. יותר מזה: זוהי פשוט התנהגות עסקית לא הגונה. צריך לזכור שמדובר באנשים. זה כמו לבחור על פי משקל או גובה וצבע עיניים. בעיניי זה כמו קריאה בקפה, או בכף יד, או אסטרולוגיה.

"בארה"ב, אם עשו לעובד מבחן גרפולוגי הוא יכול לתבוע את המעסיק שלו אם לא קיבלו אותו – שיוכיח שהמבדק שבשלו נפסל הוא אמין. זו לדעתי צריכה להיות המדיניות גם בישראל, אבל אנחנו עוד רחוקים מזה לצערי".

ומה דעתך על הצורך בחוות דעת גרפולוגית כתנאי לקבלה ליישוב?
"זה מזעזע אותי. בכלל כל הרעיון של ועדות קבלה מפוקפק בעיניי, הרי הן נועדו כדי לבחור אנשים "משלנו" – להרחיק אנשים דתיים, או לא דתיים, או ערבים. ולצורך כך גרפולוגיה יכולה להיות כלי נוח מאוד, כי אין שום דרך לבחון אותו אובייקטיבית. כך אם למשל תרצה שלא לקבל מישהו בגלל צבע עורו, יהיה אסור לך; אבל תוכל להסתמך על הבדיקה הגרפולוגית, ומי יוכל לערער על זה?"

מה לגבי מבדקים פסיכולוגיים אחרים?
"זה נבלה וזה טרפה. המבדק צריך להיות ממוקד מטרה: האם הגדרת בדיוק אילו אנשים אתה רוצה ביישוב ואילו לא? תוכל לציין רשימת תכונות שאינך רוצה? האם הלקוח מדבר על מאפיינים ספציפיים, או שמישהו באיזשהו מכון החליט על רשימה שעל פיה הדברים נקבעים?

"אם אתה רוצה לסנן אנשים קיצוניים, פסיכופטים וכדומה, זה דבר אחר. יש מבחנים פשוטים לצורך כך. לא צריך לעשות ימי מיון, ולבנות מגדלים בלגו. זה מיותר לחלוטין. המבדקים הללו אינם מדויקים לגמרי, אבל הם יכולים לתת לך אחוז סיכון מסוים. אבל בשביל זה לא צריך להיכנס לחיים של האדם, ולחטט באישיות שלו ובעבר שלו".

יש עוד מבדק שעושים בכל מיני מקומות – ניתוח של ציור עץ.
"גם זה בלתי אפשרי. הדבר היחיד שקיים באמת, הוא מה שנקרא ציורי HTP – בית, עץ, אדם. יש פסיכיאטרים שזה תחום ההתמחות שלהם. הם משתמשים בזה כחלק מטיפול ארוך טווח, כדי להעלות דברים על פני השטח. זה בעיקר עובד טוב עם ילדים. ילדים מבטאים את עצמם הרבה פעמים בעיקר דרך ציור, או שהם תמימים מספיק לחשוב שדברים מאיימים לא ייחשפו בציור.

"הדבר הזה קביל וטוב רק כחלק מהליך טיפולי ממושך, ובעיקר אצל ילדים. אבל אי אפשר לעשות ניתוח פסיכיאטרי מעמיק על אנשים מבוגרים שציירו לך עץ. זה פשוט בלתי אפשרי. הרי משתמשים גם בדרמה לטיפול באנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אז מה, תאבחן אנשים דרך דרמה?"

בחזרה לפרופ' בן-שחר. אני מקשה עליו: אם המחקרים כל כך ברורים, איך הידע לא פרץ לציבור הרחב?
"בתקופה שהמחקרים שלנו התפרסמו היה עניין ציבורי, וראיינו אותנו בכמה עיתונים, ובטלוויזיה ועוד. זה הכה גלים, אבל את הדברים האלה אנשים שוכחים. אנשים לא זוכרים מה היה לפני חודש, אז אחרי 20 שנה אין מה לצפות. גם המסר מורכב: בקרה, מתאמים, סטטיסטיקה וכולי. נכון שהשורה התחתונה ברורה: אין לזה שחר. אבל מצד שני, בא הגרפולוג ואומר שזה נפלא, ופנטסטי ויודעים להגיד הכול על אנשים.

"לאנשים אין אפשרות להבחין בין חוקר שהקדיש עשרות שנים למחקר לבין הגרפולוג, שסביר שאין לו ההכשרה המחקרית לעניין. מבחינתם, יש דעה כזאת ויש דעה כזאת. כאילו אלו דעות פוליטיות, וכל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה". 
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה