בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שני, 4 ביולי 2011

מה כל כך מרגיז בספר תורת המלך?


קראתי את "תורת המלך" וחזרתי עם תובנות. בקצרה: הוא עוסק בשאלות של מוסר בלחימה, אינו מתיר אלימות של בודדים כלפי ערבים, ובכלל קורא לחיזוק שלטון החוק (ובמובן מסוים נותן צידוק אידיאולוגי למעצר של מחבריו). אז למה הספר כל כך מעצבן אנשים, גם כאלה שלא קראו אותו? התשובה, אולי, בסוף הפוסט. יש עוד הרבה מה לומר על הספר, על הכשלים שבו ועל החשיבה ההלכתית-דתית של מחבריו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, שיחובר אם לא יעצרו אותי לפני כן על הפוסט הנוכחי.

דיסקליימר נפוץ בספרים תורניים שהודפסו באירופה במאות השנים האחרונות

הרבה נהרות של דיו ושל אלקטרונים נשפכו על הספר "תורת המלך", וכה מעט קראו אותו בפועל. זה לא מונע ממי שלא קרא אותו להביע עליו דעה נחרצת, לכאן או לכאן. מסתפקים באמירות שהוא אומר משהו על ההיתר להרוג גויים, ושהוא מתיר הרג תינוקות וזהו. אבל לקרוא את הספר עצמו? למי יש זמן, ובכלל איפה אפשר להשיג אותו. לא בחנויות הספרים המובחרות, את זה אני יכול להבטיח לכם. בינתיים אנשים מסתפקים בציטוטים שלוקטו, זעיר שם זעיר שם, על ידי גוף עלום בשם "חושך לגרש", או בליקוט המובא בוויקיפדיה.
בשבת התגלגל לידי הספר, וששתי עליו כמוצא שלל רב. עד סוף השבת כבר הספקתי לקרוא אותו, וגם לחזור ולקרוא כמה מהקטעים כמה פעמים. לאחר שבת השארתי אותו אצלי, ושוב ושוב חזרתי והפכתי בו, כשכל הזמן אני גם הופך במחשבתי: מהי עמדתי כלפי הספר הזה? 
[עדכון: בינתיים מישהו העלה את הספר לרשת. אני לא מברר אם זה חוקי או לא, ואני לא יודע עד כמה זה אכפת למחברי הספר. אז אם אתם רוצים לעיין בו, הנה הקישור.]
הנה הספר! צילום: ניצן כהן, ויקיפדיה

בלי חידוש מהותי
מצד אחד, זהו ספר תורני לכל דבר ועניין. הוא עוסק בדילמות מוסריות כבדות שכל צבא עומד בפניהן, ומציע כיוונים הלכתיים לפתרון הבעיות. מבחינת מוסר המלחמה, אכן הספר מציע יחסית "יד קלה על ההדק": באופן כללי, מותר לשיטתו כמעט כל דבר שיאפשר את ניצחוננו, וזה כולל גם פגיעה בחפים מפשע (גם חפים מפשע מהצד שלנו: אם חייל פצוע שוכב על הכביש, וכדי שהמערכה תוכרע הכרח לדרוס אותו, לדעת המחברים פשוט שחובה לדרוס אותו ולא להסתכן בהפסד במלחמה שיביא למספר הרוגים גדול בהרבה).
אבל אין פה בעצם שום חידוש אמיתי מבחינת דיני המלחמה הנהוגים זה מכבר: מלחמה תמיד פוגעת גם בחפים מפשע (ובעצם כמעט כל החיילים של הצד השני הם חפים מפשע, שהרי בסך הכול המדינה האויבת הכריחה אותם לצאת למלחמה; וגם אם זה היה מרצון, סוף סוף הם "תינוקות שנשבו" בשטיפת המוח של האויב). דוגמה ידועה היא ההפצצות הכבדות על ערי גרמניה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, וכן פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, שפגעו במאות אלפי חפים מפשע רק כדי לחסוך פלישה קרקעית ליפן שהייתה עולה בחיילים הרוגים רבים.
אז נכון, המוסריות של שתי הדוגמאות הנ"ל שנויה במחלוקת עד היום, אבל עדיין מי שיכתוב ספר שבו יצדיק מדיניות כזו גם לעתיד לבוא לא יזכה למנת המשטמה והאיבה שזוכים לה היום מחברי "תורת המלך" ומי שחתמו על הסכמה לספר, וודאי שלא יזכה לחקירה פלילית.

היתר לפעולות פרטיזניות נגד ערבים?
מה אם כן כל כך בעייתי ומקומם בספר? אפשרות אחת היא החשש שמי שיקרא את הספר יבין אותו כהיתר לעשיית דין לעצמו. רוצה לומר: המחברים מתירים הריגה של אנשי האויב בזמן מלחמה, וזה כולל גם המסייעים לאויב במתן שירותים או במורל (שוב, בזאת אין חידוש, וכך נוהגים צבאות רבים בעולם), מכוח "דין רודף". יכול לקום מאן דהוא מישיבת יצהר, שחושב שצה"ל די רכרוכי במלחמתו בטרור הערבי, ולעשות מעשה נגד אותם רודפים, כולל "תג מחיר" ופיגועים נגד בתי ספר וכדומה. וכבר היו דברים מעולם. הספר הזה עלול לתת ביסוס אידיאולוגי למפגע הפוטנציאלי הבא.
זו, ככל הנראה, הסיבה לפתיחת החקירה הפלילית בעניין, בחשד להסתה. אבל למעשה יש כאן החמצה גדולה: הספר כלל אינו עוסק בפעולות יחידים, אלא שב ומדגיש לאורך כל הדרך שמדובר בפעילות של צבא מול צבא (הוא אכן עוסק בשאלת הריגת גוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, אבל בפועל רק כדי לאסור זאת שלא על ידי מערכת מסודרת). אפילו שמו של הספר, "תורת המלך", אומר יותר מכול שמדובר בהנחיות למדינה יהודית עתידית ובראשה מלך, ולא לגנגסטר בודד פה ושם.

"תורת המלך" ושלטון החוק
יותר מכך: כאשר הספר עוסק בשאלה מדוע בכלל מותר למדינה לגייס את חייליה ולסכן אותם למען אחיהם, התשובה שלו (עמ' רי-ריב - "הצורך במלכות") היא חשיבות שלטון החוק ו"אלמלא מוראה של מלכות איש רעהו חיים בלעו" (אותו משפט שנדב איל כותב ששכחו המחברים). הם אף כותבים שחל דין רודף אפילו על "מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" (עמ' קפה). כך יוצא שבאופן פרדוקסלי המחברים נתנו צידוק לפרקליטות ולמשטרה המנסים לעצור אותם, אם רק יטענו שהספר "מחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו".
בקיצור, אי אפשר לראות בספר כקורא לאלימות של יחידים או מעודד אותה. אם יש חשש לאלימות כזו, לא מהספר היא תפרוץ ולא כלפיו יש לפעול. 
גוי (אילוסטרציה. מתוך ויקישיתוף)

גוי, גוי, מח שמוי
לדעתי, מה שבאמת מרגיז אנשים רבים באשר לספר, הוא עצם ההבדלה שהוא עושה בין ישראל לגויים, והאמירה המפורשת שלו שחייו של יהודי יקרים יותר מחייו של גוי. אמירה כזאת נחשבת בישראל של היום כגזענית, פסולה ומזעזעת. גם אם אין לזה שום השלכה בפועל, גם אם המחברים יכתבו שיש איסור גמור להרוג גויים (שלא בשעת מלחמה), גם אם הם יגיעו למסקנה שגם במלחמה בין גויים מותר לסכן את אנשי האויב לצורך הניצחון - כל זה לא משנה, שכן בסופו של דבר הם כתבו שחיי יהודי יקרים יותר מחייו של גוי. וזה מעצבן.
בהקשר זה נזכרתי בסיפור חסידי. חסידי חב"ד אוהבים לספר נפלאות רבות על מעצרו של האדמו"ר הראשון ומייסד החסידות, ר' שניאור זלמן מלאדי, על ידי הרשויות הרוסיות בעקבות הלשנה נגדו שספרו, ספר התניא, מלא בדברים נוראים ובהסתה נגד הגויים (כן, אין חדש תחת השמש). מספרים החסידים שלאחר שבחקירות הרבות של האדמו"ר ענה הלה על כל השאלות הקשות לשביעות רצונם של החוקרים, שאל אותו החוקר את השאלה הכבדה מכול: למה כתבת בספרך שלגויים יש "נפש בהמית" וליהודים יש "נפש אלוקית"? הישיר הרבי את מבטו אל החוקר הגוי, ושתק, כאומר: על כל השאלות שלך עניתי והוכחתי שאני צודק; האם אתה בטוח שאתה רוצה שאוכיח לך זאת גם כאן? החוקר שבאורח פלא היה גם גוי וגם חכם, החריש ולא הוסיף להציק בעניין הזה.
ברשותכם, אתן פרשנות אחרת למאורע הזה: החוקר לא פחד איזה פחד נסתר שיוכיחו לו שנפשו היא נפש בהמית. הוא פשוט הבין שאין פה מה לחקור. האיש חושב שהנפש של היהודים אלוקית ושל הגויים לא? שיהיה לו לבריאות. למה זה אמור לעניין את המשטרה מה חושב פלוני אלמוני על דירוגים בין קבוצות אתניות, כל זמן שאין בכך השלכה לאלימות בין פרטי הקבוצות האתניות?

(הערת שוליים עניינית: ההלכה שלפיה "לא תרצח" שייך דווקא על יהודים ואילו לאיסור להרוג גויים יש מקור אחר, אולי אותו מקור שאוסר על גויים להרוג גויים, לא חיייבת להתפרש דווקא כטענה שהגויים "שווים פחות". אפשר לפרש זאת אחרת: איסור הרצח, בין גויים ויהודים כאחד, היה קיים ועומד עוד לפני עשרת הדיברות. עשרת הדיברות רק חידשו קוד אתי בתוך עם ישראל, שבו מחויבות גדולה יותר מאחד כלפי רעהו. בין השאר נוסף "שדרוג" של איסור הרציחה הקודם, וחיזוקו כלפי חברי הקהילה היהודית. ויש עוד להאריך בכך.)

תתרגזו, אל תסתמו פיות
נחזור לענייננו. חשיבה בניגוד לפוליטיקלי קורקט היא לא עבירה על החוק. גם קריאה לשינוי החוק אינה עבירה. "הארץ" יצא לאחרונה בקמפיין ללגליזציה של הסמים הקלים, ואף אחד אינו דורש לחקור אותו; מנחם בן פוטר מ"רייטינג" בעקבות התבטאויותיו הקוראות לתיקון החוק כך שיקבע עונשי מאסר להומואים - צעד לגיטימי מצד המעסיק שלו, אך לא נפתחה נגדו שום חקירה פלילית. לאחרונה נמצא בתהליך חקיקה חוק שימנע תקציבים של מדינת ישראל מאלה שרואים בהקמתה אסון ("חוק הנכבה") - אך אין בו איסור על עצם הבעת הדעות הללו עצמן.
מבחן הסובלנות אינו בדעות שכיף לך אתן. חופש הביטוי כולל גם את החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, ובכלל אלו דעות גזעניות. זה לא אני אמרתי, זה כבוד השופט אהרן ברק. מרגיזים אתכם אלה שאומרים שנפש יהודי יקרה יותר מנפש הגוי? זכותכם המלאה להתרגז. אבל אל תסתמו להם את הפה. אחרת גם את הדגל האחרון שאתם נושאים בגאון, דגל הסובלנות וקבלת דעותיו של האחר, אתם יכולים כבר לקפל ולאפסן, ובמקומו להרים את נס "הסובלנות כלפי מי שחושב בדיוק כמוני".

37 תגובות:

  1. אני חושב שמה שמקומם יותר מכל בספר הזה זה לא תוכנו, אלא האמירה שהוא משדר: שיש לתורה מה לומר בעיצוב מידיניות, במוסר מלחמה, ובשאלות פוליטיות. האדם הלא מאמין מפחד מהיציאה של התורה מהגטו ההלכתי שלה, הד' אמות של הלכה, למרחב הדיון הציבורי. 

    השבמחק
  2. יפה מאוד.

    משה

    השבמחק
  3. מעולה, תודה

    שיינה

    השבמחק
  4. וואו! מאמר מדויק!

    השבמחק
  5. "ופיגועים נגד בתי ספר וכדומה. וכבר היו דברים מעולם" - ובכן, המקרה היחיד שאני זוכר היה ע"י מי שקרויים "מחתרת בת-עין": קבוצת חבר'ה שהונהגה ע"י נועם פדרמן, כך עלה בחקירת כולם. והפלא ופלא, כולם נכלאו מלבד... נועם פדרמן!
    הוא נעצר לחקירה מנהלית לששה חודשים, בסיומן זכה בתביעת נזיקין ב-100,000 ש"ח, פיצוי על מעצר שווא או משהו כיו"ב, במה שלי לכל הפחות נראה כדרך נאה ביותר עבור המדינה להעביר תגמול בסדר גודל כזה למי מעובדיה, מבלי להוציא עבורו תלוש...
    בקיצור, לא ברור לי אם לפגיעה בבתי ספר קשור יותר "מאן דהו מיצהר" שירות המדינה, וד"ל.

    השבמחק
  6. בציטוטים המופיעים כאן
    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/222198
    זה לא נראה כמו שאתה אומר. יש שם היתר ליחידים לעשות מעשים על דעת עצמם, בניגוד לעמדת המדינה.

    השבמחק
  7. מאמר מצויין ומרתק.
    מה שנגע לי היתה הידיעה שסוף סוף מישהו קורא ומתעמק ולא מגיב כמו על אוטומאט (משהו שאני חוטא בו לפעמים).

    ומשהו משלי לפולמוס:

    בפסקה האחרונה אתה טוען שאין איסור חוקי להבעת דעה, נניח בנוגע לאסון שבהקמת מדינת ישראל. אבל אם מחוקקים חוק האומר שמי שמחזיק בדעה כזאת, ישללו ממנו זכויות כאלה ואחרות, בעצם הוא כן נענש על הבעת הדברים, רק בדרך עקיפה.

    השבמחק
  8. בתגובה למגיב האחרון ביחס ל"אבל אם מחוקקים חוק האומר שמי שמחזיק בדעה כזאת, ישללו ממנו זכויות כאלה ואחרות". זו ממש לא מהות וכוונת החוק - אין בו שלילת זכויות. החוק בקצרה הוא בדיוק מה שכתב הח"מ: "חוק שימנע תקציבים של מדינת ישראל מאלה שרואים בהקמתה אסון." כלומר, מדינת ישראל לא תעודד ותתמוך כלכלית בגופים ששוללים מכל וכל את קיומה ואף רואים בו אסון (מצב אבסורדי הוא שמדינה או כל ישות אחרת תתמוך ותטפח גוף שאינו חפץ בקיומה, בלשון המעטה...). אי לכך, החוק דווקא נובע מתוך שיקול בריא והגיוני בעיני כל בר דעת.

    השבמחק
  9. לאנונימי מ-00:58 - כוונתך כנראה למה שמביא הרב שמואל אריאל הי"ו:
    "שם עמ' רכז, הערה לו

    לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם מלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם; שהרי שמעון ולוי אינם מלכות, אלא יחידים מתוך בית יעקב (ויעקב מתנגד למעשה), ולמרות זאת דמם של אנשי שכם הותר להם בגלל המעשה שלהם כלפי דינה..."

    - יש כאן הוצאה מהקשר. הדברים נאמרים ממש בסוף הספר, כאשר דעת מהר"ל מובאת כמין נספח לאחר הדיונים העיקריים. אין בספר בכלל הכרעה כמהר"ל נגד הרמב"ן והרמב"ם, וממילא אין שם שום קריאה לנהוג כך. העניין הוא שמי שיקרא את הספר לא יגיע למסקנה שמותר לעשות דברים כאלה, אבל מי שיקרא את הרב אריאל אולי כן. וזו בעצם הבעיה בציטוטים חלקיים, שהם מסוכנים יותר מהספר עצמו.

    השבמחק
  10. בגדול- מסכים איתך ומאמין לך: לא קראתי את הספר, לא בטוח שאם אקרא אמצא בו עניין מכיוון שאינני מורגל בקריאת ספרות הלכתית, ואת הרגלה של העתונות לצטט חלקית ולהוציא דברים מהקשרם- אני מכיר היטב.
    בנוסף לכך- כדאי לציין ששני הרבנים שנעצרו לאחרונה לא כתבו את הספר אלא רק כתבו "הסכמה" שזה משהו שנע בין "לייק" סתמי בסגנון הפיסבוק לבין הסכמה גורפת עם כל מה שנאמר בספר.

    יחד עם זאת יש לתהות כיצד היינו מגיבים לו היה מתפרסם ספר דת הכולל התפלפלויות והתפתלויות על הלכות הג'יהאד, והיינו צריכים להחליט כיצד על המדינה לנהוג בשייח הישיש שכתב אותו, כיצד להתייחס למיעוט המוסלמי בארץ שאת זכויותיו יש לכבד, וכו';
    וכיצד היינו מרגישים לו נאמרו בגולה דברים במסגרת חופש הביטוי שניתן היה לפרש כגזענות ועידוד שנאה.

    הסיפור על ר' שניאור זלמן מלאדי הוא על רב של קהילה יהודית נרדפת וחסרת ישע בתוך רוב נוצרי. הבעייה הופכת להיות קשה לו מנהיג נוצרי היה אומר אז שיש גזע ארי ויש גזע נחות, או לו הרב הנ"ל היה אומר זאת במדינת ישראל בה היהודים הם רוב, כולל השוטר החוקר.

    השבמחק
  11. אין לי אפילו צורך להתווכח אתך על תוכנו ה"אמיתי" של הספר. אם לא יהיה לי כוח לקרוא אותו בעצמי אסמוך על עדותך כלשונה. אבל הסירוב של הרבנים שנתנו את הסכמתם לספר להחקר במשטרה הוא לא מחאה על כך שהמשטרה או מאן-דהו מפקפקים בתוקפו של הספר. סרובם להופיע לחקירה הוא הצהרה שהם מעל החוק, שלא משנה מה הם יכתבו, יגידו או יעשו מוסדות המדינה לא מוסמכים לחקור או לענוש אותם.

    ונניח שהיה צריך לחקור גם את שטרנהל כי גם הוא עבר על חוק, עד שלא יתפסו את כל הנהגים הישראלים שעברו באדום אי אפשר לחקור ולהעניש את אלו שכן נתפסו?

    בת עמי

    השבמחק
  12. "סרובם להופיע לחקירה הוא הצהרה שהם מעל החוק, שלא משנה מה הם יכתבו, יגידו או יעשו מוסדות המדינה לא מוסמכים לחקור או לענוש אותם".

    לא, זוהי הצהרה ש*במקרה הספציפי הזה* של מה שהם כתבו, אמרו או עשו, הם רואים זאת כרדיפה אישית. כמו סירובו של בלוגר מסוים להתגייס למילואים, נניח. זו אמירה עקרונית - שלא אמרתי שאני תומך בה, ולא אמרתי שאני שותף לתחושתם - אבל אין בה שום שבירה של כללי המשחק הרגילים.

    חז"ל מבחינים בין "דינא דמלכותא" לבין "גזלנותא דמלכא". הקריטריון הוא שכאשר הדין אינו שווה לכולם אלא מכוון כלפי אזרחים מסוימים דווקא, אין זה דין שיש לציית לו אלא גזלנות שיש להתנגד לה. זוהי תחושתם של הרב ליאור והרב יוסף, על רקע האפליה שהם טוענים לה.

    השבמחק
  13. הלל, אתה כותב כאילו נעדרת קצת בזמן האחרון וקראת בהקשר הזה רק את "תורת המלך". הפקיד דב ליאור וכן חסידיו פורעי החוק אמרו בפירוש שאין לחקור אותם נקודה. אדם, שאינו פקיד ממשלתי, שנחשד בדבר מה שהוא יודע שהוא לא עשה פטור מחקירת המשטרה בעניין? לא, הוא בא למשטרה, מוסר את גרסתו והולך הביתה. גם אהוד אולמרט טוען שכל החשדות נגדו הם רדיפה אישית ו/או פוליטית, ראית פעם אחת שהוא סרב להחקר? וביבי? וקצב? וכו'?

    הדין בישראל שווה לכולם (בניגוד, נגיד, לדין של ממשלת דב ליאור או שמואל אליהו), לכל היותר אתה יכול לטעון שהאכיפה לא טובה או אפילו סלקטיבית. למיטב הבנתי זה לא גזלנותא דמלכותא.

    השבמחק
  14. מי אמר "שאין לחקור אותם נקודה"? אמרו שאין לחקור אותם על הסכמה לספר תורני, זה מה שאמרו.

    והיוצאים נגד המעצר הם רבנים מכלל גווני הקשת הדתית, כולל הרב דרוקמן ורבני צהר: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4087846,00.html

    אף אחד לא צייץ כאשר נחקרו רבנים בפרשות של עבירות "אמיתיות" כמו הטרדות מיניות או מעבר באור אדום. כאן הדברים מריחים כמשהו פוליטי.

    השבמחק
  15. הלל, כל הכבוד על הכתיבה המאוזנת , החושבת והבהירה שהבאת כאן.

    הספר 'תורת המלך' הוא ספר קומיקס כמו כל ספר הלכה אחר העוסק בעיון בדברי הלכה לעתיד לבא כמו 'תורת קורבנות' 'הלכות בית המקדש' וכך ראוי לקרוא אותו, במחשבה ביקורתית .

    הבעיה היחידה היא שאלו שקוראים אותו רואים בו תכנית פעולה אופרטיבית לא רק לעתיד לבוא אלא לכאן ועכשיו.

    הלוואי היה אילו כל אלו שהיו קוראים את הספר 'תורת המלך' היו בהשכלתם ובעומק מחשבתם דומים לשלך.

    השבמחק
  16. 1. "מצד אחד, זהו ספר תורני לכל דבר ועניין. הוא עוסק בדילמות מוסריות כבדות שכל צבא עומד בפניהן, ומציע כיוונים הלכתיים לפתרון הבעיות. מבחינת מוסר המלחמה, אכן הספר מציע יחסית "יד קלה על ההדק": באופן כללי, מותר לשיטתו כמעט כל דבר שיאפשר את ניצחוננו, וזה כולל גם פגיעה בחפים מפשע (גם חפים מפשע מהצד שלנו: אם חייל פצוע שוכב על הכביש, וכדי שהמערכה תוכרע הכרח לדרוס אותו, לדעת המחברים פשוט שחובה לדרוס אותו ולא להסתכן בהפסד במלחמה שיביא למספר הרוגים גדול בהרבה)[...]ספר כלל אינו עוסק בפעולות יחידים, אלא שב ומדגיש לאורך כל הדרך שמדובר בפעילות של צבא מול צבא (הוא אכן עוסק בשאלת הריגת גוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, אבל בפועל רק כדי לאסור זאת שלא על ידי מערכת מסודרת)"
    יש בישראל מקור אחד לדיני מלחמה, והוא החוק הישראלי (שבתורו, כפוף לזה הבינ"ל). ספר המציב מערכת אלטרנטיבית-הלכתית עבור אנשים שחלקם - כמו למשל, אחד יובל שרלו שאוהבים להביא אותו כדוס-מחמד-פוצי-מוצי - מאמינים שההלכה גוברת על חוקי המדינה, מעלה חשש כבד שמא יבחרו חלק מלובשי המדים המאמינים כן לציית לחוקי המלחמה כפי שבספר זה ולא להוראות מפקדיהם. מליציות הנשמעות לקיצוני הרבנים החרד"לים זה רעיון רע; ואם ישלם חף מפשע בחייו בניגוד לנהלי צה"ל רק מפני שבספר כתוב, הרי שהחשד להסתה יתממש. ההיתממות, כאילו מדובר בדיון הלכתי-תיאורטי, איננה במקומה. מדובר על הכאן-והעכשיו של המציאות החברתית הישראלית, וגם אם הספר מכוון אך ורק לפעולות צבא, הרי שיש די חיילים עטורי מגן-ראש-מבד.
    2. "לדעתי, מה שבאמת מרגיז אנשים רבים באשר לספר, הוא עצם ההבדלה שהוא עושה בין ישראל לגויים, והאמירה המפורשת שלו שחייו של יהודי יקרים יותר מחייו של גוי. אמירה כזאת נחשבת בישראל של היום כגזענית, פסולה ומזעזעת. גם אם אין לזה שום השלכה בפועל, גם אם המחברים יכתבו שיש איסור גמור להרוג גויים (שלא בשעת מלחמה), גם אם הם יגיעו למסקנה שגם במלחמה בין גויים מותר לסכן את אנשי האויב לצורך הניצחון - כל זה לא משנה, שכן בסופו של דבר הם כתבו שחיי יהודי יקרים יותר מחייו של גוי. וזה מעצבן."
    למעשה, לפי חוקיה של מדינת ישראל, זה לא חוקי:
    "144 א.בסימן זה –
    "גזענות" – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני;
    איסור פרסום הסתה לגזענות
    [תיקון: תשמ"ו]
    144ב.
    (א)
    המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים.
    (ב)
    לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא."
    3. "מבחן הסובלנות אינו בדעות שכיף לך אתן. חופש הביטוי כולל גם את החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, ובכלל אלו דעות גזעניות"
    כאן מדובר בהיתממות חסרת כל ערך אינטלקטואלי של אלה האומרים, על דרך המשל, שאם אני תומך בהפסקת מתן הטבות לבעלי הון עליי לאפשר לגנב לקחת את הטלוויזיה שלי, ואם אדם תומך בחופש הביטוי עליו לאפשר לזה שזועק על מנת להשתיקו להמשיך ולזעוק ובכך להשתיקו. גם ההקבלה בין מי שפוסק הלכה שרבים נשמעים לה ובין מי שמביע דעה בשיחה סלונית היא מגוחכת כדי אבסורד. חופש הביטוי של אדם אינו הצדקה לשאוג מתחת לחלוני בארבע בבוקר, והוא בוודאי אינו מכסה מקרה בו בעלי השפעה מפרסמים דבר העלול להביא לשפיכות דמים או לידי עבירה על החוק.
    4. אבל כיף לראות איך כל חובשי הכיפות, משרלו ודרוקמן משמאל ועד מוכי הירח מימין, מתגייסים להגן על זכותם להיות נבלים ברשות התורה. פוקח עיניים למי שעיניו היו עד כה עצומות מראות את זוועותיה של דת המבוססת על יצר נקמה.

    השבמחק
  17. 1. סטייה של בודדים מהוראות המפקדים בשעת קרב, גם כאשר ההוראות הללו בעייתיות מבחינה מוסרית, מסוכנת בפני עצמה ומסכנת את המערכה. לכן גם לשיטת מחברי הספר הזה סטייה כזו תהיה פסולה.
    2. אני לא רואה כאן "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים". נכון שהם רואים את היהודי כעליון על פני הגוי, אבל זה עדיין לא גילוי איבה או עוינות. אם הם היו רואים את הגוי כתת-אדם שיש להשמיד, זה היה סיפור אחר לגמרי.

    3. כפי שכתבתי, בספר עצמו אין שום סכנה ברורה ומיידית. לו הייתה, הייתי בעד צעדים נגדו. להיפך: צעדים נגדו לא יפתרו שום דבר בקרב אותו ציבור שכשלעצמו מחזיק בדעות מסוכנות, אלא רק יגבירו את האיבה ואת הסכנה.

    4. כאשר אתה מדבר על "זוועותיה של דת המבוססת על יצר נקמה", זה נראה בעיניי כאותה "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה".

    השבמחק
  18. 1. זו פרשנות שלך, כולה שלך, ומי לידי יתקע שחיילים חובשי כיפה יבינו זאת כך גם? מי שמחויב להלכה רואה עצמו מחויב לנהוג כלליה, וכפי שאמר הרב שרלו - הלכה קודמת לחוק. כלום לא סירבו חיילים - בעידודם של החשודים הרגילים - פקודות ברורות להשתתף בצורה זו או אחרת בפינוי יישובים? די להיתממות. מי שכותב ספר דיני מלחמה לא יכול לטעון שלא ציפה שחיילים דתיים ינהגו לפיו.
    2. אה, לומר למישהו שבנשמתו יש ניצוץ בהמי מולד, או שהוא שווה פחות מעצם מוצאו האתני, אינו ביזוי?
    3. כפי שחזרתי והטעמתי, זו היתממות שאין בה ערך אינטלקטואלי רב ואין לי חשק עז לבזבז עליה תחמושת.
    4. הסיבה היחידה שהגבתי, כי מעשה נבלה של ממש אתה עושה בציטוט החלקי היקר שלך. שכחת, כנראה, את הסייפא: "והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". ממילא דת איננה מוצא או שיוך לאומי-אתני. וזה עוד לפני שאמרנו משהו על זה שביקורת על אידאולוגיה אינה דומה במאום לביקורת על אנשים, ושהאמירה שקומוניזם זו שיטה רצחנית אין בה כדי לומר שדב חנין הוא רוצח; ולפני שהזכרנו את חוסר ההגינות הבסיסית לפיו הטענה שלא-יהודים הם נחותים מעצם העובדה שיצאו מרחמה של לא-יהודיה לא נראית בעיניך כביזוי של לא-יהודים, אבל הטענה שהאידאולוגיה הדתית-יהודית מבוססת על יצר נקמה ותו לא נראית בעיניך כביזוי של מאמיני הדת היהודית (חוסר הגינות שמעיד, אגב, כי גם אתה סבור שליהודי זכויות יתר). מאלה אני מוכן להעלים עין משום שלב העניין כאן הוא בעיניי העובדה שבחרת לצטט באופן מסולף את החוק כדי שיתאים לדבריך, ועכשיו לאחר שהובהר שאתה לא בוחל בשקרים וחצאי-אמיתות כשהדבר חשוב לך מספיק, יבחר הקורא אם אמין אתה עליו כשאתה מדבר על כל טקסט שהוא, והטקסט נשוא הפוסט בפרט.

    השבמחק
  19. הבנתי. אז הספר מדגיש אצריך לקבל את עולה של מלכות. רק חבל שאתה וכמעט כל הציבור שלך יוצאים נגד השלטון הלגיטימי.
    אני מסכים עם הרבה עובדיה. שני טיפשים!

    השבמחק
  20. הלל אתה עושה ספין נדוש ושכיח. זה הגורם למי שמתרגז על
    תורת המלך להיות בעמדת המתגונן.
    ממש לא חשוב כאן אם זה בסדר שיאמר זאת או לא או אם זה חוקי.
    המשמעות תורת המלך כן מסוכנת ועלולה לפגוע גם בך אישית כבומרנג, אם כיהודי ואם כאדם. ולכן דוקא אתה צריך לעסוק בלגנות זאת בלשון הכי בוטה שאפשר (הרי הסכמנו שמותר). אלא אם כן אתה לא ממש מתרגש מזה, ואולי בעצם טיפה מסכים?

    השבמחק
  21. נמרוד,
    1. פקודה לפינוי יישובים היא פקודה פוליטית, ואין שום סכנה בסירוב לה. להיפך, הסרבנות משמאל היא הסרבנות המסוכנת, כי זו סרבנות לפקודות צבאיות טהורות, סטייל יונתן שפירא, שיוצרת סיכון ממשי ומוחשי.
    2. לא. זה אולי לא נחמד, אבל כל זמן שזה לא גורע מזכויותיך אין בזה כל רע.
    3. טוב.
    4. לו היית קורא את דבריי טוב יותר, היית רואה שכתבתי "נראה בעיניי". דהיינו זו הפרשנות שלי. לא אמרתי שאתה עובר על החוק או משהו כזה. כן אמרתי ששנאה היא שנאה, ועצם זה שכיוונת אותה לקבוצה דתית ולא לקבוצה אתנית, לא הופך אותה לטובה יותר.

    השבמחק
  22. זה לחלוטין ספין דמגוגי מה שקורה פה. אתה החלטת שמה שמרגיז הוא רק ההבדלה בין יהודי לגוי. לא, מה שמרגיז הוא הקריאה להרג אזרחים ואף תינוקות. והדוגמא שלך של הירושימה היא מה שגורמת לי לומר "דמגוג" - לקחת דוגמת קיצון של סוף מלחמת העולם השניה - לאחר 4 שנים של מלחמה עקובה מדם של ארה"ב ביפנים ובגרמנים, מצב שבו הדרך היחידה שנותרה (לכאורה) לעצור את היפנים היא להטיל את הפצצה - וגם על כך יש המון ביקורות (מוצדקות). הספר הזה לא מדבר על "הלכות סיום מלחמה שאינה נגמרת" אלא על הלכות מלחמה בכלל. והוא לא אומר "אפשר להרוג תינוקות" אלא "כדאי להרוג תינוקות" גם שלא יגדלו לעשות רע וגם לשם נקמה. והוא לא מדבר על פגיעה בחלק מהאוכלוסיה כדי לגרום לאויב לקלוט שכדאי לו להכנע אלא על השמדה טוטאלית של כולם (הדיבור הוא על כלל ילדי האוייב).
    אז אל תיתתמם, בבקשה. הכתיבה שלך נבונה מאד וגם הטוקבקיסטים כאן אינטיליגנטים - אנא התייחס לנקודות האמיתיות העולות ב"דרך המלך" ואל תנסה לעדן אותם בהתחמקויות ומעקפים.

    השבמחק
  23. כן, לקחתי דוגמת קיצון להמחשה, אבל הרג חפים מפשע קורה בכל מלחמה, כל הזמן, ולא רק בהטלת פצצות אטום. דוגמה ידועה נוספת שהתייחסתי אליה היא הפצצת ערי התעשייה של גרמניה (חלק מההפצצות, אגב, היו לגמרי רק למטרות נקמה, בלי שום תועלת מלחמתית).

    אבל כמו שאמרתי, הרג תינוקות, וחפים מפשע בכלל, הוא דבר שכיח ביותר. המלחמה של האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן מלאה בזה. כמעט כל תקיפה של האמריקנים לוותה במה שמכונה collateral damage, או במילים אחרות מוות של חפים מפשע. גם צה"ל, ששכלל את אמנות הפגיעה ה"כירורגית" לרמות של אמנות, עדיין פוגע בחפים מפשע בתקיפות רבות שלו. ההפצצה של ביתו של סלאח שחאדה, על נשיו וטפיו, ידועה. דוגמה מהזמן האחרון היא החיסול המהולל של בן לאדן, שפגע גם בנשיו ובחפים מפשע אחרים.
    התקיפות של נאטו בלוב זו דוגמה נוספת. ההפצצות של נאטו בסרביה הן עוד דוגמה. בעצם קשה להביא דוגמה כלשהי של מלחמה שלא פגעה בחפים מפשע.
    אז למלומדים הנוצרים הייתה תאוריה שפותחה כדי להצדיק את הפגיעה הזו, והיא "דוקטרינת התוצאה הכפולה": אם אתה צר על עיר למטרות טובות, ותוך כדי כך נהרגים חפים מפשע, אתה בסדר אם לא התכוונת להרג אותם חפים מפשע.
    בהלכה היהודית טיעון כזה לא מחזיק מים; המינוח הוא "פסיק רישיה ולא ימות?" - אם תערוף את ראשו (כי נורא בא לך הראש הזה כקישוט לבית), לא תוכל להצטדק ולומר שלא התכוונת להרוג אותו. אם התוצאה הכרחית, ממילא הכוונה חלה עליך.

    אוקיי. האם הספר מדבר על "כדאי להרוג תינוקות"? ממש לא. למעשה הוא אפילו עושה מדרג ברור בשאלה מה בא קודם, כאשר פגיעה בחפים מפשע, ובתינוקות בפרט, נמצאת ממש בתחתית הסולם; עמ' רטז:
    "נסדר את סדרי העדיפויות לפגיעה באויב לפי מה שלמדנו עד כה:
    עיקר המלחמה היא נגד הרודפים עצמם או מי שעוזר להם במזיד...
    אם יש צורך - נפגע גם בחפים מפשע שעוזרים לרוצח (אף אם באונס).
    ואם יש צורך - נפגע גם בכאלה שהם חפים מפשע ואינם מסייעים לרוצח".
    הסברה של "להרוג תינוקות כדי שלא יגדלו לעשות רע" (שהיא סברה רעועה ביותר מבחינת המקורות שהם מביאים לה), מובאת על ידם רק כ"יש סברא" וכמשהו שלכל היותר אפשר לצרפו לשיקולים אחרים.

    לדעתי המחברים טעו בטעויות קשות לאורך כל הדרך, למשל בכך שכאשר הם עוסקים בדין רודף הם לא מדגישים את האיסור להרוג את הרודף :אם אפשר להצילו באחד מאבריו"; רוצה לומר, החובה למזער את הנזק כמה שאפשר. "סדרי העדיפויות" שציטטתי לעיל זה פחות או יותר העיסוק היחיד שלהם בנושא, ובלי ספק הם היו צריכים להדגיש את זה הרבה יותר.

    התחושה שלי היא שמרוב שהם אנשים ששונאים אפולוגטיקה והתנצלויות, הם קצת שכחו להוסיף הבהרות וסיוגים גם כאשר העניין דורש. ובאמת מחבר הספר אמר לאחרונה שאילו היה יודע שלספר תהיה תפוצה כה רחבה, היה מוסיף הבהרות במקומות הרלוונטיים (ואמר שיעשה זאת במהדורה הבאה).

    מכל מקום אין בספר שום דיבור על "השמדה טוטאלית" או משהו דומה לזה. ממש לא.

    אגב, לגבי נקמה: עלעלתי לצורך העניין גם בספרו המצוין של יהושפט הרכבי, "מלחמה ואסטרטגיה", בפרק העוסק במוסר במלחמה. והנה הוא מביא את נושא הנקמה כלגיטימי ביותר מבחינת מוסר המלחמה, כמוטיב שצבאות רבים עשו בו שימוש ושגם קיבל גיבוי מהתאורטיקנים הנוצרים.
    וכפי שכותבים המחברים, לנקמה יש סיבות תועלתניות מובהקות, מעבר לנושא המהותי של ענישה, ואין לזלזל בה.

    השבמחק
  24. 1. אני משאיר בצד את זה שהחלטה לפינוי יישובים אינה פוליטית יותר מהחלטה להגן עליהם, שהצבא מבצע את מה שהדרג הפוליטי הנבחר מכתיב וחיילים לא בוחרים את משימותיהם; ושבאותה המידה ניתן לטעון שטוהר הנשק הוא ערך פוליטי, פשוט מפני שזה ניסיון להסיט את הדיון לפסים בלתי רלוונטיים בעליל - עושה רושם שאתה מתמחה בזה. הטענה היא שאם הוכח מעל לכל ספק שישנה סכנה אמיתית שחיילים חובשי כיפה מסוימים יעדיפו לציית לרנים ופסקי הלכה מאשר למפקדיהם, אז בספר המדובר טמונה מעל לכל ספק סכנה שחיילים חובשי כיפה יעדיפו לציית לו על פני מילוי הפקודות שלהם (ולך תדע, אולי ימצאו לעצמם מליצי יושר פסאודו-נייטרליים שיגידו שהוראה לא לירות בחפים מפשע היא פוליטית). כיוון שהראשון הוכח בעבר - ולא ניסית אפילו לטעון אחרת - הרי שגם השני הוא איום שריר וקיים. זה שתנסה להסית את הדיון ל"סרבנות שלנו מותרת, סרבנות שלהם אסורה" - דיון שכמו זה בסעיף 3, הערך האינטלקטואלי בו אפסי ורק שוטה ייכנס אליו ברצינות - לא ישנה את העובדה שאחת מטענותיך המהותיות ("הספר כלל אינו עוסק בפעולות יחידים, אלא שב ומדגיש לאורך כל הדרך שמדובר בפעילות של צבא מול צבא") נסתרה כליל. נקסט.
    2. שוב, אתה מסיט את הדיון. השאלה איננה האם נפגעת זכות מזכויותיו של אדם. אני טענתי שיש כאן חשד לעבירה על החוק. החוק לא אוסר (רק) פגיעה בזכות מזכויותיו של אדם. החוק אוסר את השפלתו וביזויו על רקע מוצאו האתני, ולומר שמעצם מוצאו הוא נחות די עונה להגדרה. בייחוד, אם לוקחים בחשבון שאחד הלל גרשוני טוען שביקורת על הדת היהודית מהווה ביזוי של יהודים - על אחת כמה וכמה אמירה שלא-יהודים הינם נחותים מהווה ביזוי של לא-יהודים (אלא אם מניחים מראש שליהודי זכויות יתר, מה שמעיד על המניח). בכלל, אתה נוקט כאן במוסר כפול מבחיל (ויהודי למדי): מחד, מותר לשיטתך לומר על ערבים הכול, כולל שהם נחותים ויש בהם ניצוץ בהמי, וכל עוד לא פוגעים בזכויותיהם (נעזוב את הזכות לחיות ללא רדיפה על סמך מוצאך) הכול נהדר; מנגד, אמירה שהיהדות היא דת-נקמות מהווה בעיניך רדיפה וביזוי, וזאת על אף שאמירה כזו בוודאי אינה פוגעת בזכויותיו של איש. יש משהו מאוד חסר-חן, בלתי-ישר ולא נבון במי שמגיב באופן אינסטינקטיבי, כרפלקס מותנה ועיוור. זה נהדר, כי הקורא הרנדומאלי יכול לשפוט בקלות את מידת חוסר האובייקטיביות שאתה לוקה בה ואת יכולתך לעיוורון מכוון בתנאים מסוימים כאשר הוא קורא את הניתוח שלך כאן. זה, איך לומר, שם את הכול בפרספקטיבה - הנה אדם שאינו מתבייש לסתור עצמו, להניח הנחות יסוד שערורייתיות ולסובב את העולם כדי שיתאים למה שהוא מאמין בו, וזו דעתו, וזה שוויה.
    4. שוב, הסטה של הדיון. איננו עוסקים במה שנראה לגרשוני ראוי יותר או פחות - וכבר ראינו מה זה שווה, שמחד לא-יהודים צריכים להסתפק באי-פגיעה בזכויותיהם ומאידך יהודים כשרים נפגעים כאשר מישהו אומר על ספרי-השטנה שלהם את האמת - אלא במה חוקי או לא חוקי, ואת זה עדיין אינך הסמכות לשפוט. כך, האמירה שהיהדות הינה דת-נקם (אני מתעלם מזה שהתעלמת בחינניות מזה שביקורת על היהדות איננה ביקורת על היהודים) אולי נראית בעיניך כשנאה, אבל היא חוקית לחלוטין, בעוד האמירה כי אדם הוא נחות מעצם מהותו האתנית - ייתכן שאיננה. כמובן, לעולם לא נדע, באשר יש דברים שלמשטרה אסור לחקור, ונבלים ברשות התורה - בלי לנקוב שמות - יעמדו ויגנו על עמדה זו, ועוד ידרשו מתומכי דמוקרטיה לרוממם. להתווכח עם עמדה כזו דומה להתנצחות עם בן חמש על סוכריה - זה חסר כל אתגר, מלוכלך ורועש לחינם. אמרתי את שהיה לומר, תיקנתי את טעויותיך המביכות, הוכחתי את הטייתך, חוסר יושרתך ועיוורונך למציאות בשירות האידאולוגיה, בעוד כל שאתה מנסה לעשות הוא להסיט את הדיון מנקודות אלו לנקודות אחרות. נדמה לי שאני מרוצה מהרעיון שהקורא ישפוט את רשומותיך לאור זה, ואין בי לבזבז עוד זמן על האיוולת הזו.

    השבמחק
  25. אין לי עניין להמשיך להתווכח אתך, מכיון שלא נראה שאתה חפץ בדו-שיח אלא רק בהשמעת דעותיך (הנחרצות). בהצלחה.

    השבמחק
  26. יישר כוח , הלל.
    נראה כי קלעת למטרה ונתת פרספקטיבה מדוייקת ורלוונטית לספר "תורת המלך" ולהתרחשויות החדשותיות סביבו.

    תשועות חן.

    השבמחק
  27. הלל, יישר כוחך.
    אבחנות יפות

    השבמחק
  28. כל הציטוטים של הספר הזה, אם רק לא הוצאו מהקשרם באופן מוחלט, הם נאציזם במיטבו. נאציזם היטלריאנים של ממש (כולל את עניין הציות למדינה), בהבדל אחד: שם הכל נעשה כביכול לטובת ה"אריים", וכאן הכל כביכול לטובת ה"עבריים". העובדה שבציבור שלנו האנשים לא חלק גדול מהאנשים לא מסתייגים מהספר הזה, אלא תומכים בו (כמו למשל המאמר הזה), אומרת דרשני.

    השבמחק
  29. מר אנונימי, רוץ לקרוא את הערך על חוק גודווין בוויקיפדיה.

    השבמחק
  30. אולי למרות החוק האדיר הזה, אני רק אוסיף דבר אחד... הבדל משמעותי בין העם הנבחר הגרמני לעם הנבחר היהודי הוא במה זה מתבטא. אצל העם הארי, הזכויות התבטאו בהנאה אישית, אצל היהודים הזכויות בעצם מסתכמות בחובות.
    חוץ מזה, מה רע בזה שנחשוב שאנחנו העם הנבחר? בנאום של בלייר לאנגלים אחרי שעזב, הוא אמר להם שהם האנשים המיוחדים ביותר בעולם, האם מישהו זעק שהוא גזעני?

    השבמחק
  31. האם הדיסקליימר הנ"ל הוכנס מסיבות הלכתיות טהורות (שאכן המושג גוי לא חל על הנוצרים) או מסיבות של פחד מהשלטונות ובגלל כפיה של הצנזורה?

    השבמחק
  32. פחד מהשלטונות. לא רצו להסתבך אתם ועם כל מיני עלילות ומעצרים. אפשר לומר שזה קשור גם לצנזורה חיצונית - יכול להיות שמי שלא היה כותב דיסקליימר כזה, ספרו לא היה מקבל אישור לצאת לאור.

    השבמחק
  33. ממש כואב הלב על השם הרע שאתה מוציא לספר תניא. בשום מקום התניא אינו: " מלא בדברים נוראים ובהסתה נגד הגויים (כן, אין חדש תחת השמש)".
    אתה כנראה מתכוון לאמור בסוף הפרק הראשון, כי 'נפשות אומות עובדי גלולים', הם חסרי אפשרות לתקנה, לעומת ישראל וחסידי אומות העולם.
    מי שנמצא תחת הרושם העז של מוזיאון 'יד ושם' עוד מסיורי בית הספר, עשוי לחשוב שחסידי אומות העולם הם אלה שמצילים, או לכל הפחות אוהדים את העם היהודי. ובכך חוטא בהבנת התניא והפירושים לספר.
    בקצרה, בניגוד לעובדי גלולים, חסידי אומות העולם הם כל מי שמקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח (הבאתי למטה כמה מראי מקומות). איך תרצה שמי שלא מקבל על עצמו איסור רצח למשל, אפשר יהיה להוציא ממנו משהו טוב? ולכן כל מי שמקבל עליו שבע מצוות בני נוח הוא בהחלט בר תקנה, כמו ישראל.
    על הדואליות של נפש בהמית ונפש אלוקית צריך קצת יותר מקום מזירת התגובות, אבל אין בכך שום הסתה או דברים נוראים, השם ירחם. התפקיד של היהדות הוא לשמש אור לגויים, לקדם מוסר אלוקי וביטול לבורא ולא לקדם הסתה וכו' (גם אם נימת דבריך היא לכאורה תומכת במחשבה התורנית)
    (ראה לקוטי באורים* לרה"ג הרה"ח והרה"צ כו' הר"ה מפאריטש מז עמוד ד', וברמב"ם הלכות מלכים סוף פרק ח' שהמקבל שבע מצות ה"ז מחסידי אוה"ע. וראה מכתב הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, טו, ה'תצב.

    השבמחק
  34. יחיאל, לא אני אמרתי את הדברים האלה נגד ספר התניא - המוסרים המתנגדים אמרו אותם.

    השבמחק
  35. איזה חוק נהדר - גודווין יש הרחבה שלו גם לדיונים מחוץ לרשת ?

    השבמחק
  36. הלל, גם אם אתה לא אמרת במפורש והבאת רק את דעת המלשינים, הדברים, ללא התערבות מצדך, לצד הסיפור, יוצרים רושם כאילו מדובר באמת, ולכן חשובה ההבהרה.

    לגבי הרשימה, "חוקי יחסי הציבור" מלמדים שהדרך הכי טובה לפרסם רעיון היא כשמנסים לסתום פיות :)

    השבמחק
  37. מעניין שמי שצועק שהמאמר דמגוגי נשמע דמגוג וחוזר על אותם סיסמאות,תמיד אלו שרוממות הדמוקרטיה בפיהם דורשים סתימת פיות.רק לבעל דעה עצמאית יש טעם להקשיב וכל השאר מימין ומשמאל רק סיסמאות וקמח טחון.

    השבמחק