בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שני, 4 ביולי 2011

מה כל כך מרגיז בספר תורת המלך?


קראתי את "תורת המלך" וחזרתי עם תובנות. בקצרה: הוא עוסק בשאלות של מוסר בלחימה, אינו מתיר אלימות של בודדים כלפי ערבים, ובכלל קורא לחיזוק שלטון החוק (ובמובן מסוים נותן צידוק אידיאולוגי למעצר של מחבריו). אז למה הספר כל כך מעצבן אנשים, גם כאלה שלא קראו אותו? התשובה, אולי, בסוף הפוסט. יש עוד הרבה מה לומר על הספר, על הכשלים שבו ועל החשיבה ההלכתית-דתית של מחבריו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, שיחובר אם לא יעצרו אותי לפני כן על הפוסט הנוכחי.

דיסקליימר נפוץ בספרים תורניים שהודפסו באירופה במאות השנים האחרונות

הרבה נהרות של דיו ושל אלקטרונים נשפכו על הספר "תורת המלך", וכה מעט קראו אותו בפועל. זה לא מונע ממי שלא קרא אותו להביע עליו דעה נחרצת, לכאן או לכאן. מסתפקים באמירות שהוא אומר משהו על ההיתר להרוג גויים, ושהוא מתיר הרג תינוקות וזהו. אבל לקרוא את הספר עצמו? למי יש זמן, ובכלל איפה אפשר להשיג אותו. לא בחנויות הספרים המובחרות, את זה אני יכול להבטיח לכם. בינתיים אנשים מסתפקים בציטוטים שלוקטו, זעיר שם זעיר שם, על ידי גוף עלום בשם "חושך לגרש", או בליקוט המובא בוויקיפדיה.
בשבת התגלגל לידי הספר, וששתי עליו כמוצא שלל רב. עד סוף השבת כבר הספקתי לקרוא אותו, וגם לחזור ולקרוא כמה מהקטעים כמה פעמים. לאחר שבת השארתי אותו אצלי, ושוב ושוב חזרתי והפכתי בו, כשכל הזמן אני גם הופך במחשבתי: מהי עמדתי כלפי הספר הזה? 
[עדכון: בינתיים מישהו העלה את הספר לרשת. אני לא מברר אם זה חוקי או לא, ואני לא יודע עד כמה זה אכפת למחברי הספר. אז אם אתם רוצים לעיין בו, הנה הקישור.]
הנה הספר! צילום: ניצן כהן, ויקיפדיה

בלי חידוש מהותי
מצד אחד, זהו ספר תורני לכל דבר ועניין. הוא עוסק בדילמות מוסריות כבדות שכל צבא עומד בפניהן, ומציע כיוונים הלכתיים לפתרון הבעיות. מבחינת מוסר המלחמה, אכן הספר מציע יחסית "יד קלה על ההדק": באופן כללי, מותר לשיטתו כמעט כל דבר שיאפשר את ניצחוננו, וזה כולל גם פגיעה בחפים מפשע (גם חפים מפשע מהצד שלנו: אם חייל פצוע שוכב על הכביש, וכדי שהמערכה תוכרע הכרח לדרוס אותו, לדעת המחברים פשוט שחובה לדרוס אותו ולא להסתכן בהפסד במלחמה שיביא למספר הרוגים גדול בהרבה).
אבל אין פה בעצם שום חידוש אמיתי מבחינת דיני המלחמה הנהוגים זה מכבר: מלחמה תמיד פוגעת גם בחפים מפשע (ובעצם כמעט כל החיילים של הצד השני הם חפים מפשע, שהרי בסך הכול המדינה האויבת הכריחה אותם לצאת למלחמה; וגם אם זה היה מרצון, סוף סוף הם "תינוקות שנשבו" בשטיפת המוח של האויב). דוגמה ידועה היא ההפצצות הכבדות על ערי גרמניה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, וכן פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, שפגעו במאות אלפי חפים מפשע רק כדי לחסוך פלישה קרקעית ליפן שהייתה עולה בחיילים הרוגים רבים.
אז נכון, המוסריות של שתי הדוגמאות הנ"ל שנויה במחלוקת עד היום, אבל עדיין מי שיכתוב ספר שבו יצדיק מדיניות כזו גם לעתיד לבוא לא יזכה למנת המשטמה והאיבה שזוכים לה היום מחברי "תורת המלך" ומי שחתמו על הסכמה לספר, וודאי שלא יזכה לחקירה פלילית.

היתר לפעולות פרטיזניות נגד ערבים?
מה אם כן כל כך בעייתי ומקומם בספר? אפשרות אחת היא החשש שמי שיקרא את הספר יבין אותו כהיתר לעשיית דין לעצמו. רוצה לומר: המחברים מתירים הריגה של אנשי האויב בזמן מלחמה, וזה כולל גם המסייעים לאויב במתן שירותים או במורל (שוב, בזאת אין חידוש, וכך נוהגים צבאות רבים בעולם), מכוח "דין רודף". יכול לקום מאן דהוא מישיבת יצהר, שחושב שצה"ל די רכרוכי במלחמתו בטרור הערבי, ולעשות מעשה נגד אותם רודפים, כולל "תג מחיר" ופיגועים נגד בתי ספר וכדומה. וכבר היו דברים מעולם. הספר הזה עלול לתת ביסוס אידיאולוגי למפגע הפוטנציאלי הבא.
זו, ככל הנראה, הסיבה לפתיחת החקירה הפלילית בעניין, בחשד להסתה. אבל למעשה יש כאן החמצה גדולה: הספר כלל אינו עוסק בפעולות יחידים, אלא שב ומדגיש לאורך כל הדרך שמדובר בפעילות של צבא מול צבא (הוא אכן עוסק בשאלת הריגת גוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, אבל בפועל רק כדי לאסור זאת שלא על ידי מערכת מסודרת). אפילו שמו של הספר, "תורת המלך", אומר יותר מכול שמדובר בהנחיות למדינה יהודית עתידית ובראשה מלך, ולא לגנגסטר בודד פה ושם.

"תורת המלך" ושלטון החוק
יותר מכך: כאשר הספר עוסק בשאלה מדוע בכלל מותר למדינה לגייס את חייליה ולסכן אותם למען אחיהם, התשובה שלו (עמ' רי-ריב - "הצורך במלכות") היא חשיבות שלטון החוק ו"אלמלא מוראה של מלכות איש רעהו חיים בלעו" (אותו משפט שנדב איל כותב ששכחו המחברים). הם אף כותבים שחל דין רודף אפילו על "מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" (עמ' קפה). כך יוצא שבאופן פרדוקסלי המחברים נתנו צידוק לפרקליטות ולמשטרה המנסים לעצור אותם, אם רק יטענו שהספר "מחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו".
בקיצור, אי אפשר לראות בספר כקורא לאלימות של יחידים או מעודד אותה. אם יש חשש לאלימות כזו, לא מהספר היא תפרוץ ולא כלפיו יש לפעול. 
גוי (אילוסטרציה. מתוך ויקישיתוף)

גוי, גוי, מח שמוי
לדעתי, מה שבאמת מרגיז אנשים רבים באשר לספר, הוא עצם ההבדלה שהוא עושה בין ישראל לגויים, והאמירה המפורשת שלו שחייו של יהודי יקרים יותר מחייו של גוי. אמירה כזאת נחשבת בישראל של היום כגזענית, פסולה ומזעזעת. גם אם אין לזה שום השלכה בפועל, גם אם המחברים יכתבו שיש איסור גמור להרוג גויים (שלא בשעת מלחמה), גם אם הם יגיעו למסקנה שגם במלחמה בין גויים מותר לסכן את אנשי האויב לצורך הניצחון - כל זה לא משנה, שכן בסופו של דבר הם כתבו שחיי יהודי יקרים יותר מחייו של גוי. וזה מעצבן.
בהקשר זה נזכרתי בסיפור חסידי. חסידי חב"ד אוהבים לספר נפלאות רבות על מעצרו של האדמו"ר הראשון ומייסד החסידות, ר' שניאור זלמן מלאדי, על ידי הרשויות הרוסיות בעקבות הלשנה נגדו שספרו, ספר התניא, מלא בדברים נוראים ובהסתה נגד הגויים (כן, אין חדש תחת השמש). מספרים החסידים שלאחר שבחקירות הרבות של האדמו"ר ענה הלה על כל השאלות הקשות לשביעות רצונם של החוקרים, שאל אותו החוקר את השאלה הכבדה מכול: למה כתבת בספרך שלגויים יש "נפש בהמית" וליהודים יש "נפש אלוקית"? הישיר הרבי את מבטו אל החוקר הגוי, ושתק, כאומר: על כל השאלות שלך עניתי והוכחתי שאני צודק; האם אתה בטוח שאתה רוצה שאוכיח לך זאת גם כאן? החוקר שבאורח פלא היה גם גוי וגם חכם, החריש ולא הוסיף להציק בעניין הזה.
ברשותכם, אתן פרשנות אחרת למאורע הזה: החוקר לא פחד איזה פחד נסתר שיוכיחו לו שנפשו היא נפש בהמית. הוא פשוט הבין שאין פה מה לחקור. האיש חושב שהנפש של היהודים אלוקית ושל הגויים לא? שיהיה לו לבריאות. למה זה אמור לעניין את המשטרה מה חושב פלוני אלמוני על דירוגים בין קבוצות אתניות, כל זמן שאין בכך השלכה לאלימות בין פרטי הקבוצות האתניות?

(הערת שוליים עניינית: ההלכה שלפיה "לא תרצח" שייך דווקא על יהודים ואילו לאיסור להרוג גויים יש מקור אחר, אולי אותו מקור שאוסר על גויים להרוג גויים, לא חיייבת להתפרש דווקא כטענה שהגויים "שווים פחות". אפשר לפרש זאת אחרת: איסור הרצח, בין גויים ויהודים כאחד, היה קיים ועומד עוד לפני עשרת הדיברות. עשרת הדיברות רק חידשו קוד אתי בתוך עם ישראל, שבו מחויבות גדולה יותר מאחד כלפי רעהו. בין השאר נוסף "שדרוג" של איסור הרציחה הקודם, וחיזוקו כלפי חברי הקהילה היהודית. ויש עוד להאריך בכך.)

תתרגזו, אל תסתמו פיות
נחזור לענייננו. חשיבה בניגוד לפוליטיקלי קורקט היא לא עבירה על החוק. גם קריאה לשינוי החוק אינה עבירה. "הארץ" יצא לאחרונה בקמפיין ללגליזציה של הסמים הקלים, ואף אחד אינו דורש לחקור אותו; מנחם בן פוטר מ"רייטינג" בעקבות התבטאויותיו הקוראות לתיקון החוק כך שיקבע עונשי מאסר להומואים - צעד לגיטימי מצד המעסיק שלו, אך לא נפתחה נגדו שום חקירה פלילית. לאחרונה נמצא בתהליך חקיקה חוק שימנע תקציבים של מדינת ישראל מאלה שרואים בהקמתה אסון ("חוק הנכבה") - אך אין בו איסור על עצם הבעת הדעות הללו עצמן.
מבחן הסובלנות אינו בדעות שכיף לך אתן. חופש הביטוי כולל גם את החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, ובכלל אלו דעות גזעניות. זה לא אני אמרתי, זה כבוד השופט אהרן ברק. מרגיזים אתכם אלה שאומרים שנפש יהודי יקרה יותר מנפש הגוי? זכותכם המלאה להתרגז. אבל אל תסתמו להם את הפה. אחרת גם את הדגל האחרון שאתם נושאים בגאון, דגל הסובלנות וקבלת דעותיו של האחר, אתם יכולים כבר לקפל ולאפסן, ובמקומו להרים את נס "הסובלנות כלפי מי שחושב בדיוק כמוני".
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה