בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שלישי, 24 במאי 2011

רבנים + כסף =

הנה משהו שבטח לא שמעתם: בחודשים האחרונים הועלה שכרם של הקאדי השרעי והקאדי מד'הב מ-24,911 שקל ל-33,408 שקל. שערורייה? שחיתות? אף אחד לא צייץ. הדבר בקושי פורסם. ומדוע? מכיון שהמהלך היה צודק: השוואת השכר של הקאדים לזה של מקביליהם ברבנות הראשית.

כעת, בכותרת דרמטית, דווח כי שכרם של חלק מרבני הערים יעלה בעשרות אחוזים. הנה מתכון מצוין: רבנים+כסף = היסטריה ציבורית. ואכן זו לא אחרה לבוא, עם יותר מ-13,000 לייקים וכמעט 2,000 תגובות לכתבה. רק היה צריך להזכיר בקטנה שהדבר הזה קורה כאשר הרופאים נאבקים על שכרם, והנה לנו הדוסים העושקים את הציבור קשה היום, בעוד שהאנשים הצדיקים סובלים. לא צריך יותר מזה כדי להוציא את הרגשות הפרימיטיביים האנטי-דתיים שלנו מן הארון, אם הם בכלל אופסנו שם לפני כן.

מובן שההשוואה חסרת שחר. שינוי של מאה שקלים בשכר היסוד של רופא זוטר ישפיע על הקופה הציבורית עשרות מונים יותר מאשר שינוי של אלפי שקלים בשכרם של אותם רבנים, זאת כתוצאה מהעובדה הפשוטה שרופאים יש עשרות אלפים, ואילו רבני ערים חדשים יש רק 15. גם המספר של 250% נכון רק לגבי חלק מאותם רבנים, בעוד שהעלייה בשכרם של הרבנים בערים גדולות, נמוכה יותר. עוד נתון שלא הוזכר הוא ששכרם של הרבנים הבכירים הוקפא, על אף שלטענתם הדבר מהווה הפרת חוזה.
 
אבל בואו נחזור לעיקר, והעיקר שלא דובר עליו הוא השוויון. הסיבה להעלאה היא פשוט האפליה בשכר בין הרבנים הוותיקים לרבנים החדשים - בדיוק כאותה השוואה שנעשתה עבור הקאדים. למעשה, הסיפור הוא פשוט תיקון עוול שנעשה על ידי ממשלת שרון-שינוי, ללא מחשבה יתרה על התוצאות, ולפיו רבנים חדשים יקבלו משכורת מגוחכת.

קחו למשל את הרב של אלפי מנשה, שהשתכר ברוטו 6,000, בעוד ששכר הדירה שלו מגיע ל-5,000 ש"ח. רב כזה חייב להיזקק לצדקה, דבר בלתי נסבל לכל בר דעת.
 

רב, כפי שציין עו"ד אביעד הכהן בדיון בוועדת הכנסת, אחראי על מערכות שונות, בהן גם מתן הכשרויות. כמו שופט, אסור שמשכורתו תהיה כה קטנה עד שיהיה רגיש ללחצים מצד גורמים חיצוניים. והשוחד, אנחנו יודעים, מעוור עיני חכמים, כולל רבנים. לכן שכרם של הרבנים, כמו של הקאדים ושל השופטים, צריך להיות גבוה דיו כדי להקטין אפשרות של לחץ כלכלי כזה.

קראו את הפרוטוקול של ועדת הכנסת שדנה בנושא. ישבו שם ניצן הורוביץ וזהבה גלאון, לא דוסים במיוחד, והם הסכימו שהמצב בלתי נסבל. כך גם הייתה דעתם של אנשי האוצר, שלא ידועים כנדיבים גדולים.

אלא מה? אנחנו רואים כותרת, והדם עולה לנו לעיניים. מי מאתנו הולך וטורח לקרוא את הפרוטוקולים המקוריים? מי הולך לברר את העובדות? אף אחד, כמובן. מה יותר פשוט מאשר לצקצק בלשון, לומר "הדוסים האלה" או "המדינה הזאת", ולעזאזל העובדות.

בחנו את עצמכם: האם זעמתם על העלאת שכרם של הקאדים? האם ידעתם וביררתם את כל העובדות הרלוונטיות, לפחות אלה שהבאתי לעיל? האם חשבתם מה השפעת העלאת שכר ל-15 אנשים לעומת מערכת של עשרות אלפי רופאים? או שמא פשוט נתתם לעצבים שלכם ללכת במקומכם?


(פורסם במקור ב-ynet יהדות)

יום שלישי, 10 במאי 2011

לתפארת מדינת ארץ ישראל

מי שהקשיב היטב לדברי הרב שמעון רוזנברג (סבא של מוישי) בהדלקת המשואות, ודאי שם לב שהוא שינה בכמה מקומות מהטקסט שהיה כתוב לפניו (ושהוקרן בשקופיות). שינוי אחד היה "והרבי משיח צדקנו בוא יבוא", ושינוי שני בולט היה "ולתפארת מדינת ארץ ישראל".


לעניין הרבי מלך המשיח אני לא רואה צורך להיכנס כרגע, אבל מה שמעניין זה אותו כינוי "מדינת ארץ ישראל". מה עניינו? ומה מקורו?


ברור שהרקע הוא התנגדותה של חב"ד לציונות ולמדינת ישראל כפי שהיא היום. לעניין הזה מבחינה אידיאולוגית חב"ד אינה שונה בהרבה מסאטמר, גם אם מבחינה טקטית הכיוונים של שתי החסידויות שונים בתכלית. אתרי החדשות החרדיים מספרים שבעקבות מכתב רבני חב"ד נגד השתתפותו של הרב רוזנברג בטקס הממלכתי-ציוני, נשמר הרב רוזנברג מלהזכיר את שם חב"ד כדי שיהיה ברור שהוא לא עושה זאת מטעם התנועה והחסידות, ואף שינה את הטקסט כאמור.


בפורומים החב"דיים השונים מספרים שהרבי היה נוהג להשתמש במטבע הלשון הזה, בזמן חלוקת הדולרים או בזמנים אחרים, אך טרם מצאתי מקור מוסמך לזה. הסאב-טקסט, כמדומה, אומר: אין זו המדינה של עם ישראל; זו בסך הכול המדינה השולטת כרגע בארץ ישראל.


מקור ראשוני אפשרי לביטוי הוא ברש"י על ספר עזרא (ב,א): "ואלה בני המדינה - אלה בני ישראל אשר ממדינת ארץ ישראל העולים עתה מן השבי אשר בגולה לירושלים". כמובן זו כפילות לשון: מדינה בלשון המקורות היא מחוז, שם נרדף לארץ. רש"י עשה זאת מתוך שהכתוב השתמש בלשון "מדינה", והוא רצה להדגיש שהמדינה, המחוז, היא מדינת ארץ ישראל.


פשפוש בעיתונות היהודית ההיסטורית ובשאר מקומות מעלה, שהביטוי "מדינת ארץ ישראל" היה נפוץ בשנים שלפני הקמת המדינה, ככינוי לאותו מחוז שבשליטת הבריטים או התורכים, וכן כחלק מהחלטות הוועדות השונות שדנו בחלוקת הארץ. כך למשל בספר הלבן ה-3 של מקדונלד (1939) נכתב שיש להקים בתוך 10 שנים את מדינת ארץ ישראל (ובאנגלית: an independent Palestine State), שאופייה ייקבע על ידי רוב התושבים (במילים אחרות, מדינה ערבית). 

ממילא מתברר שגם השואפים למדינה דו-לאומית יכולים להשתמש בביטוי הזה, ולקרוא "לתפארת מדינת ארץ ישראל", או "מדינת פלשתינה" או סתם "מדינת פלסטין".

מכל מקום גם בהקשרים של הקמת המדינה כפי שאנו מכירים אותה השתמשו לפעמים (כמדומני בעיקר הוגים ופוסקים דתיים) בביטוי הנ"ל. כך למשל כתב הרב הראשי לארץ ישראל, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, בי"ח בכסלו תש"ח "הצעות לחוקת מדינת ארץ ישראל".


נמשיך בסקירה ההיסטורית. תחייה מחודשת קיבל הביטוי לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות הרחבת גבולותיה של המדינה לשליטה בכלל פלשתינה (ארץ ישראל) המנדטורית. כך כתב אליעזר ליבנה במעריב, 22 ביוני 1967, במאמר בכותרת "מדינה חדשה, אפקים חדשים":
כמיליון ערבים נוספו בשטחי הגדה המערבית. זו בעייה גדולה, אין לטשטה ואין להתעלם ממנה. אך חייבים אנו להעיז. הסכמנו למדינת החלוקה, כאשר היינו שש מאות וחמישים אלף נפש בלבד; כן עלינו לחדש את מדינת ארץ-ישראל דהאידנא, כאשר הגענו לשני מיליונים ומחצה.
אבל המעניין מכול הוא שסבא של מוישי לא היה הראשון שנקט במטבע הלשון הזה בהדלקת המשואות. קדמה רחל ינאית בן-צבי, שהדליקה משואות ביום העצמאות בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים. כך נאמר במעריב מ-3 במאי 1968:
כל אחד ממדליקי המשואות סיים את פרק הקראתו הקצר בקריאה "לתפארת מדינת ישראל". הגדילה הגב' בן-צבי וקראה "לתפארת מדינת ארץ ישראל השלמה".


מכל מקום גם בעידן הפייסבוק לא נס לחו של הביטוי המעניין. מי שרוצה יכול להצטרף לקבוצת פייסבוק שהוקמה לצורך העניין, ושמקימה כותבים:
ישראל הוא השם ההיסטורי של העם היהודי. ארץ-ישראל הוא השם ההיסטורי של ארץ העם היהודי. אין לבלבל בין עם וארץ. העם מהווה מציאות אתנית. הארץ מהווה מציאות גיאוגרפית. במסגרתה של מדינת ישראל לא-ניתן להכיר בקיומו של הלאום הישראלי כביטוי ללאום היהודי.
העיקר שיהיה לבריאות, ולתפארת מדינת פלשתינה-א"י!

יום שבת, 7 במאי 2011

דברים שלא ידעתם על הגניזה הקהירית

שניאור זלמן שכטר חוקר את קטעי הגניזה
אתמול התפרסמה כתבה שלי ב-ynet על "פרויקט גנזים" לחקר הגניזה הקהירית, שאחראי על האתר הנפלא genizah.org. כאן אביא כמה השלמות לכתבה - פריטי טריוויה וסתם דברים שלא יכולתי להכניס ושיכול להיות בהם עניין:

  • כדי להמחיש את חשיבותה של הגניזה הקהירית, שאלתי את פרופ' רוברט ברודי, שכתב ספר מקיף על תולדות הגאונים, כמה היה שונה הספר אילולא התגלתה הגניזה. הוא העריך שכחצי (!) מהספר לא היה קיים או היה שונה במידה ניכרת.
  • גילוי הגניזה השליך בצורה מכרעת גם על חוקרי המקרא ופרשניו (נתגלו לא מעט כתבים של בעלי המסורה, כמו גם קטעי מקרא רבים מספור), על חקר מחשבת ישראל, על חקר ההיסטוריה היהודית של ימי הביניים, על חקר שירת הקודש והחול הקדומה (עד גילוי הגניזה היו החוקרים מוגבלים בעיקר לכמה שירים שאומצו על ידי האשכנזים באירופה), על הנעשה בארץ ישראל בראשית ימי הביניים (עד גילוי הגניזה לא היה ידוע כמעט כלום על כך), על חקר היהדות הקראית, וגם על חקר התלמוד הבבלי (פרופ' ברודי מעריך שבעניין הזה יש עוד הרבה מה לעשות), ועל עשרות תחומים נוספים, כגון חקר המאגיה והמיסטיקה היהודית ועוד ועוד. אין למעשה תחום במדעי היהדות והמדעים הנושקים לו שלא קיבל דחיפה משמעותית בעקבות הגילוי.
  • עד היום לא נכתב ספר טוב ומקיף על הגניזה הקהירית, אם כי, כמו שאמר לי פרופ' ברודי, החומר היה יכול להיות גם רקע לתסריט מצוין לסרט מתח. בינתיים השתמשתי בדברים שכתב פרופ' ברודי בפרק בספר של בנימין ריצ'לר Hebrew Manuscripts: A Treasured Legacy.
  • מה באמת הסיפור של הגניזה? הנוסח הרומנטי של הסיפור הוא כזה:בשנת 1896 חזרו שתי אחיות סקוטיות ממסע במזרח הקרוב, והביאו לידידן פרופ' שניאור זלמן (סולומון) שכטר מקמברידג', תשורה: שני קטעים בלים הכתובים באותיות עבריות. כשראה אותם פרופ' שכטר, כמעט התעלף: אלו היו קטעים של ספר בן סירא במקורו העברי, שנחשב לאבוד מזה מאות שנים. הגילוי עורר התרגשות גדולה בקמברידג', וביוזמת צ'ארלס טיילור מאוניברסיטתו ארגן משלחת למצוא את מקור הקטעים, איתר בהצלחה את מקורם בגניזת בית הכנסת "בן עזרא", ולאחר משא ומתן עם הקהילה היהודית במקום הוציא משם עשרות ארגזים מלאים בדפים, ואלו הועברו לקמברידג' לאוסף הידוע בשם "טיילור-שכטר" (T-S), ובו למעלה כ-150 אלף קטעים.
  • למעשה, כמו כל ה"גילויים", לא היה זה הגילוי הראשון. החל באמצע המאה ה-19 התחילו לזלוג קטעים מהגניזה אל שוקי האספנים. כמה קטעים חשובים התגלגלו לרוסיה, בין השאר על ידי האספן הקראי הידוע אברהם פירקוביץ'. קטעים אחדים פורסמו (עוד לפני ה"גילוי" של שכטר) על ידי החכם הירושלמי ש"א ורטהיימר. אחריו נלקחו מהגניזה עוד קטעים, על ידי אלקן נתן אדלר, בנו של הרב הראשי של אנגליה, שקיבל רשות למלא מעיל של ספר תורה בקטעים ולקחתם לאנגליה. רק לאחר מכן הגיע הסיפור המפורסם על שתי האחיות הסקוטיות המלומדות שביקשו מפרופ' שכטר לזהות אותם כתב יד עבריים של ספר בן סירא, ושהתחילו את ה"גילוי" המשמעותי.
  • אגב, באותו זמן שבו גילה שכטר בקמברידג' את מקורו העברי של ספר בן סירא, ישב באוקספורד מלומד אחר ושחזר את המקור העברי מהתרגום היווני על סמך שיקולים של מקצב וכדומה. כמובן התברר שאין שום קשר בין השחזור שלו למקור, אבל הפרופסור הנכבד לא נשאר חייב: הוא טען שהמקור היה דווקא מה ששחזר, ואילו מה שנמצא בגניזה אינו אלא תרגום חוזר מן היוונית. שנים רבות עוד עמד הפולמוס בעינו, עד שהתגלתה תגלית שהאפילה אפילו על זו של הגניזה הקהירית - מגילות מדבר יהודה. בין המגילות - שכולן מתקופת בית שני - נמצא גם קטע קטן של ספר בן סירא, הזהה כמעט לגמרי לזה של כתב היד של בן סירא מימי הביניים שנתגלה בגניזה הקהירית. הוויכוח נפתר באחת.
  • חמש שנים לאחר גילוי הגניזה, עבר שכטר לארה"ב, לסמינר התאולוגי שם, והעביר לשם לא מעט קטעי גניזה יחד אתו. חלק מהם הוחזר לקמברידג', כמה עשרות שנים לאחר מכן.
  • נחזור לגניזה - כמה עובדות ונתונים:
  • בית הכנסת "בן עזרא" (בכל מיני מקומות ראיתי שעיוותו את שמו ל"אבן עזרא" או "עזרא הסופר") נוסד במאה ה-11. בבית הכנסת היה חדרון שאליו השליכו את הגניזה, מאז היווסדו ועד המאה ה-19. בשונה ממקומות אחרים, החומר המשיך להיאסף בחדרון ולא נקבר באדמה. היובש היחסי השורר במקום תרם משלו להישרדות הקטעים עד גילויים.
  • בגניזה נמצאו גם כתבים עתיקים יותר מיום היווסדו של בית הכנסת - כנראה חלקם כבר מן המאה ה-8. הסיבה היא שבגלל יוקר חומרי הכתיבה, אנשים נטו להחזיק בספרים ובכתבים עד שהם כבר בלו לגמרי משימוש, וממילא השליכו אותם לגניזה לעתים מאות שנים אחרי שהם נכתבו במקור.
  • בגניזה נמצאו גם חומרים מודרניים, כולל עיתונים באנגלית ובצרפתית, והזמנות מודפסות מהמאה ה-19. 
  • למרות הטווח הרחב הזה, רוב החומר הוא מהזמן שבין 1000 ל-1400 לספירה. אם כי קשה לדעת בוודאות, כי רוב החומר שבגניזה אינו מכיל תאריכים, וגם למומחים קשה מאוד לקבוע תאריכים על סמך צורת האות וכדומה (השוני בין ההערכות יכול להגיע בקלות למאות שנים!).
  • רוב החומר שבגניזה כתוב בעברית, ארמית וערבית-יהודית (באותיות עבריות). אבל יש גם שפות אחרות, למשל כשיהודים לקחו דף טקסט מוסלמי והשתמשו בו כדי לכתוב עליו טקסט אחר (תוך מחיקה חלקית של הטקסט הקודם, או מהעבר השני, או אפילו בין השורות של הטקסט המקורי!). בין הכתבים העתיקים ביותר של הגניזה יש "פלימפססטים" - דפים [נוצריים בדרך כלל] שנכתבו במקור ביוונית או בלטינית, נמחקו חלקית ונכתב עליהם טקסט עברי. 
  • יש גם כמה מאות קטעים בפרסית-יהודית, כמו גם בלדינו ואפילו ביידיש. לתקופה מוקדמת יותר שייכים קטעים בודדים ביוונית יהודית, וגם יש כמה קטעים בשפות רומניות כמו לטינית וספרדית. בין הקטעים הנמצאים בבית המדרש לרבנים באמריקה, יש גם אחד שכתוב בסינית! 
  • מהמאות האחרונות יש גם קטעים מודפסים בשפות זרות, בעיקר באנגלית ובצרפתית, אם כי הם לא כל כך מעניינים, מטבע הדברים.
  • למרות שלגניזה אמורים להשליך כעיקרון רק כתבי קודש, נמצאו בה המוני קטעים שאין שום קשר בינם לבין קודש. כנראה נהגו להשליך לשם כל דבר הכתוב באותיות עבריות, ולעתים גם דפים שאינם כתובים באותיות הנ"ל (כאמור לעיל, גם טקסט סיני הצליח להתחמק לתוך הגניזה).
  •  בית הכנסת בן עזרא שימש את המתפללים במסורת ארץ ישראל (בשונה מזו הבבלית, שהשתלטה היום לחלוטין). אף על פי כן נתגלו בו אינספור קטעים בבליים לגמרי, מה שאומר כנראה שהוא שימש לא רק את המתפללים בו. גם קטעים קראיים לא מעטים נמצאו בגניזה.
  • מלבד ספר בן-סירא, קטעים ידועים אחרים שהתגלו בגניזה הם: ברית דמשק, איגרתו של פירקוי בן באבוי, ומכתבים חתומים בידי הרמב"ם עצמו, כמו גם טיוטות בכתב ידו של משנה תורה וחיבורים אחרים שלו.

  • הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין כתבה בפייסבוקה: "החלק החסר במאמר הוא שיש גם אנשים שמהדירים (בעברית קלה - מקלידים) ומתרגמים את הטקסטים האלה. אני צוות הפרסית היהודית של הפרויקט".
  • שאלתי את פרופ' שויקה האם משתמשים באלגוריתם שלו לחיבור קרעים של אותו דף, גם לתחומים אחרים, בעיקר למגילות הגנוזות, שגם הן קרועות וחסרות ברובן. הוא אמר שאין לו כל ידיעה על שימוש כזה. אני מקווה שמישהו שם בחוץ ייקח את זה ואכן יעשה בו שימוש גם לגבי אותו אוצר מן הבית השני.

  • תקווה לגילוי עוד "גניזה קהירית" כזאת אינה גדולה. מכל מקום היום יש מקור חדש של כתבי יד אבודים, שזכה לשם "גניזת אירופה". בעשורים האחרונים התברר שספרנים ברחבי אירופה נהגו לקחת כתבי יד יהודיים ולהשתמש בהם ככריכות לספרים אחרים. כיום עוברים באופן שיטתי על מאות אלפי ספרים בעשרות ספריות כדי לחפש את אותם כתבי יד, ולצלם אותם באיכות טובה. כך נמצאו עוד לא מעט כתבי יד "חדשים" ממגוון תחומים - כמובן, רובם אירופאים ומאוחרים יותר מאשר אלו שבגניזה הקהירית, אבל כל כתב יד חדש נושא ברכה משל עצמו.

יום ראשון, 1 במאי 2011

אביב? אין עונה כזו



עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ
(בראשית ח,כב - אחרי המבול)

קיץ וחורף. אלו שתי העונות היחידות אצלנו (ואולי גם זרע וקציר וקור וחום. ראו למטה).

 אביב?
וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה
כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב
וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל
(שמות ט,ל - בעקבות הברד. מתוך שירי מכות מצרים - המקור)

אביב הוא מצבה של השעורה כשהיא מוכנה לקצירה"תבואה לפני גמר הבשלתה, כשהשיבולים עודן ירוקות" (אבן שושן). ובהשאלה, גם החודש שבו השעורה מגיעה לבשלות הזאת התבואה מגיעה למצב הזה נקרא כך:
הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.
(שמות יג,ד - אקסודוס, גרסת הבמאי)

זהו. לא עונה ולא שומדבר.

ומה עם הסתיו?
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי
קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
(שיר השירים ב,י-יב)
ברור שאם הסתיו (שלנו) עבר, זה לא אומר שהגשם חלף! למעשה הסתיו מקביל לגשם, דהיינו זהו החורף. ובאמת כך הוא בארמית: סִתְוָא=חורף.

במילים אחרות: האביב הוא מצב של השעורה, ובהשאלה יש "חודש האביב", שבו השעורה מבשילה. הסתיו הוא מילה נרדפת לחורף. יש רק שני מצבים ("עונות") בשנה: קיץ מצד אחד, וחורף מצד שני. כל מתפלל, אגב, מכיר את זה מהסידור: בבקשות הגשם והברכות על המטר בתפילה יש שני מצבים: קיץ/חורף.

מאיפה הגענו לארבע עונות? כל זה, כך אומרים, הגיע מהגויים באירופה. שם באמת יש ארבע עונות, מובחנות היטב. עם חידוש השפה העברית, תופעה מוכרת וידועה היא שנעשה אמנם שימוש במילים עבריות מקוריות, אך החלוקה הסמנטית היא חלוקה אירופאית. כך הסתיו קיבל משמעות מובחנת מהחורף (שנאלץ לוותר על שלושה חודשים תמימים!), וכך האביב התרחב מחודש אחד לעונה שלמה.
(לוויוולדי זה מותר)

וכך נוצר אצלנו בלבול שבו אנחנו מתפלאים בכל פעם מחדש שיורד גשם ב"אביב", שבו למדנו בגן שיש רק פריחה ולבלוב וחום נעים, ועל זה שיש חמסינים ב"סתיו" או גשמים עזים. אם כן, קלטו זאת: באזור שלנו, אין ארבע עונות. יש רק שתיים. ובתווך יש מעבר ביניהן (קוראים לזה "עונת מעבר" אבל זו לא באמת עונה כמו הקיץ והחורף), שבו לעתים יש מאפיינים של חורף ולעתים מאפיינים של קיץ.

אגב, חלוקה אחרת לעונות, המבוססת על הפסוק שבו פתחתי, נמצאת בדברי חז"ל:
ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו - זרע.
חצי כסליו טבת וחצי שבט - חורף.
חצי שבט אדר וחצי ניסן - קור.
חצי ניסן אייר וחצי סיון - קציר.
חצי סיון תמוז וחצי אב - קיץ.
חצי אב אלול וחצי תשרי - חום.
(תוספתא תעניות א,ז ומקבילות)
בקיצור אביב, אתה יכול לבחור: שתי עונות, או שש. לא ארבע.
לפי חז"ל, אולי היה צריך לקרוא לך קציר.