בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

בטיחות בדרכים, גם למתנחלים

מכתב שכתב סודי נמיר, הרופא האגדי של גוש קטיף זצ"ל (הגוש, לא הרופא), לעלון של יצהר. נזכרתי במשהו ששכנה שלנו אמרה לאשתי אחרי שזו סירבה שהיא תיקח את בתנו במכונית מהגן הביתה, כי אין לה כיסא בטיחות בשבילה - "אה, את מקפידה? אנחנו לא כל כך מקפידים". אז כן, הגיע הזמן שתקפידו, לבל תקופדו.


רבותי היקרים,

אני שמח להימנות בין התושבים הקדושים של הרי השומרון. לצערי בהיכרות הקצרה שלי ובמפגש עם התושבים במגוון מצבים בדרכים, נדהמתי לראות את הנהיגה הלא זהירה בכל הנוגע לחוקי תעבורה וכללי זהירות בדרכים. דברי חז"ל ש"בשכם נפישי רוצחים" אמור להיות צילום של תמונת מצב ולא מצוות עשה שיש לקיימו!

המקרים בהם נתקלתי היו: עקיפות בפס לבן רצוף, מהירות מופרזת, והנורא מכל - נהג שהניח פעוט קטן על הברכיים בינו לבין ההגה. (כרית אויר המתנפחת על גופו של פעוט בחלקיק שניה הורגת אותו על ידי עוצמה חזקה ומכוונת לאזור הצוואר, כמאמר הכתוב: "אתה הבדלת אנוש מראש". צפיתי בעיתון רפואי בתמונה של תינוק שמת בצורה כזאת. לכן השונא את ילדיו באמת, יטייל אתם כשהם במושב הקדמי ובלתי חגורים. בנוסף, כדאי לקחת בחשבון שעצירה פתאומית במהירות של כ-15 קמ"ש כשהנהג דוחף את גופו של הצעיר על הגה קשיח הרי הוא מספיק לפוצץ לו את הכבד או טחול או לשבור את מחצית מצלעותיו למחוץ את הריאה ולסכן את המשך חייו מדימום פנימי בלתי נשלט.) רק בחודש האחרון בעלייה להר ברכה התהפכו שני רכבים באשמת נהג הרכב. בדרך לאלון מורה נהג נרדם ובנסים כשהתהפך רכבם הם נותרו בחיים. כולנו מכירים מקרוב מקרים רבים של הרוג או פצוע קשה כתוצאה מתאונה. זה לא רק דמיון אלא מציאות קרובה אלינו ממש.

לפני מספר ימים נקראתי לתאונה סמוך לקרני שומרון שבה נהג ערבי שלא היה חגור ונזרק מהרכב, לופף סביב עמוד של מעקה הבטיחות ונהרג במקום, בעוד שהנהג היהודי המרוסן ששמר על נתיב הנסיעה נחלץ ללא כל פגע.

יהודי שנקרא שומר מצוות מחוייב לקיים את כולם גם הלכות שהוא חושב שאולי פחות חשובות או בלתי נוחות לקיום. בפסקיו של החת"ם סופר ניכר שעוד בזמן שנסעו על עגלות רתומים לסוסים הוא קבע שחוקי המדינה ביניהם תעבורה מחייבים במעמדם כמצוות דאורייתא. נמצא שאדם המחליט לנהוג ברכבו ללא היצמדות לחוקים - מורד במלכותו של הקדוש ברוך הוא. ועוסק בגרם רצח בפשיעה.

בגוש קטיף נפגעו הרבה יותר תושבים מתאונות דרכים מאשר מטרור. באזור השומרון שהפראים גם כך מחוסרי כל משמעת ומסכנים עצמם והסביבה בנהיגה לא מרוסנת שומה עלינו להיזהר במדה כפולה ומכופלת לבל ניפגע בעצמנו או באחרים.

ביחידה של קהילה בה עבדתי עד עתה של כ-2200 חולים תחת טיפולי במהלך ארבע שנים אחרונות במרכז הארץ - נאלצתי להתמודד עם משפחה אחת שאבדה את בנה בשנות העשרים שנהרג בתאונת אופנוע עצמית, נוסע אופנוע אחר שנכנס לצומת ברמזור אדום; התנגש עד כדי איבוד אברים פנימיים, נזקים אורטופדיים, בלתי הפיכים, ופגיעה נפשית קשה אחרי שיצא מטיפול נמרץ. הורה עייף שנהג עם תינוק בן כשנתיים יומיים אחר שילדה אשתו והתנגש חזיתית עם רכב שבא מולו ופצע את עצמו קשה מאוד - בנו, שהיה מרוסן כחוק בכסא תינוק עף מהרכב וספג שבר בלתי הפיך בעמוד שדרה צווארי. התינוק הזה עד היום לא נושם בכוחות עצמו, ומשותק. כשעזבתי את המרפאה נותרו עדיין שני פצועים ביחידות טיפול נמרץ ושיקום האחד אחר פציעת ראש קשה, והשני שהתהפך מטרים ספורים סמוך למרפאה לתוך תעלה ולקה בנזק בלתי הפיך בחוט שדרה צוארי ומשותק בארבעת הגפיים שוהה כיום חדר הסמוך לשרון שר"י.

לדעתי, ישנה בעיה בהבנה עד כמה נהיגה זהירה קשורה ביראת שמיים חויתי על בשרי שיצר הרע יותר חזק מעריות או תאוות האכילה הנו היצר האומר לנהג העייף - אל דאגה, אל תעצור, אתה כבר מגיע! וכאשר העפעפיים העליונות כבדות צונחות על התחתונות במקום לעצור ולהתרענן הנהג ממשיך בדרכו ויכול בנקל להגיע לנמנום עד איבוד שליטה גמורה על הרכב.

על כן אני מצפה להתחזק עם חברי בנושאים הללו וכולנו כאחד נקפיד בקפידה מדוקדקת על חוקי התעבורה, ויותר. בכך נוכל להיוותר נקיים כלפי שמיא שאת שלנו עשינו, ומתפללים שיסתלק מאתנו הנגע של תאונות דרכים.

סודי נמיר,
הר ברכה

יום שני, 26 בדצמבר 2011

ועוד על הדרת נשים - מבט מבפנים

לאחר שהיו שתקפו אותי על 60 המילה שכתבתי על הדרת נשים (בצד תמיכה של אחרים בדבריי), אני מביא במלואה תגובה שפורסמה בבלוג של דבורית שרגל, Velvet Underground. קצת יותר מ-60 מילה, אני יודע:

נראה לי שתגובה של אישה חרדית (עדיין, לא לשעבר) על 'הדרת הנשים בציבור החרדי' עוד לא הייתה בוולווט. אקח לעצמי את הכבוד. רק על עצמי לספר ידעתי, אבל נדמה לי שההגדרה הזו מתאימה לרוב האנושות, לא?

הפעם היחידה שבה חוויתי הצקות בנושא מקום ישיבה ב'קו מהדרין' הייתה כשעליתי על אוטובוס בבני ברק יחד עם בן זוגי. התיישבנו באחד הספסלים הפנויים היחידים, בחלקו האחורי של האוטובוס.

בספסל לפנינו ישבה אישה עם ילד. היא הסתובבה אלינו ונעצה בבן זוגי מבט זועף. "תעבור מקום, בבקשה."

"מה הבעיה?" שאלתי אני.

"לא נוח לי שגבר יושב מאחורי. תעברו מקום."

"תעברי מקום את, אם לא נוח לך," אמרתי.

"הילד שלי ישן," שלפה היא את הקלף המנצח.

היבטנו זה בזו, משכנו בכתפינו, ומאחר שהיה ספסל פנוי מקביל, עברנו אליו. 'משוגעת', הייתה המסקנה של שנינו. אבל מכיוון שהיה מקום פנוי אחר, לא הפריע לנו לכבד את השיגעון שלה.

בשבועות האחרונים נשפך ים של מילים – ושל שטויות – על צמד המילים האטרקטיבי 'הדרת נשים'. לאף אחד לא אכפת מהדרת גברים. אבל לפחות בניסיון האישי של משפחתי, זו התופעה שחווינו. שנים שאני נוסעת בקווי המהדרין ואיש לא ניסה להזיז אותי ממקומי. בן זוגי, לעומתי, נדרש פעם להחליף מקום על ידי אישה שישבה בחלק האחורי של האוטובוס. הוא ניסה למחות, אבל שוב, ידה הייתה על העליונה: "אני רוצה להניק את התינוק שלי!". הוא הלך משם. וכי מה יעשה? ישא על מצפונו תינוק רעב?

כמובן שקיימים גם מיקרים הפוכים, גם אם לא חוויתי אותם אישית. אני לא באה לדון על מהות ההפרדה, אלא על הפלתה על ראש הגברים הכוחניים, הפטריארכים, האגרסיביים, שמדירים נשים בבוז לחלקו האחורי של האוטובוס. העובדה היא שלא פחות נשים מגברים חפצות בסידור הזה- כפי שיכול להיווכח כל מי שנוסע באוטובוס מהדרין ורואה את מספר התינוקות היונקים להנאתם בספסלים האחוריים. ואל תבלבלו את המוח על שטיפת מוח – כולנו שטופי מוח במידה כזאת או אחרת, אבל לא נראה לי שחייבים להזדקק להסברי שטיפת מוח כדי להבין למה באוטובוסים הישראלים הצפופים, נשים עשויות לחשוב שאם נגזר עליהן להתחכך באנשים זרים לאורך הנסיעה, עדיף להם שהזרים הללו יהיו נשים ולא גברים. שמרנות – אולי. סטייה? בקושי. ומי שרוצה עוד הוכחה לכך שגם חרדים, רחמנא לצלן, יכולים להיות שפויים, ימצא אותה בספסלים האמצעיים בכל אוטובוס, המאוכלסים בדרך כלל על ידי זוגות ומשפחות.

ומהאוטובוסים אצו-רצו לקונן על חורבות בית שמש השחורה. לקחת קבוצה קטנה של סהרוריים אלימים מבית שמש כמייצגת המגזר החרדי בכללותו, בזמן שבתוך הציבור החרדי נלחמים באותה קבוצה כבר שנים ומרבית החרדים ישמחו יותר מכל אחד אחר אם כל אותם הזויים ייעלמו לנצח בגולאג סיבירי, הוא הגיוני באותה מידה כמו הפלת נושא ההפרדה באוטובוסים על הגברים. אם האיש בעל 'הנפש הבריאה' מבית שמש מייצג את החרדים, אזי יגאל עמיר מייצג את כלל הדתיים-לאומיים, וזאב רוזנשטיין – את כל החילונים.

הדבר המעצבן ביותר הוא שלמילים שלי, אני יודעת, לא תהיה שום משמעות. חילונים תמיד מוכנים לומר 'טוב, את/ה יוצאי דופן'. ואם אני מספרת שבביתי מתקיימת הדרת נשים מכל עבודות הניקיון, הכביסה והכלים שהם באחריותו הבלעדית של בן זוגי, לכל היותר אנחנו כזוג נקבל פטור מאשמת דיכוי נשים. 'כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים' איננה מחלה המוגבלת לגויים בלבד. החילונים, אלה שמעולם לא הכירו יותר מידי חרדים מקרוב או אלו שעזבו את העולם הזה על רקע של סבל וכאב שלא פעם הקשר בינם לדת מיקרי בהחלט, מאמינים באי-הכללה עד שזה מגיע לחרדים. בפרפראזה על סארטר, אנטי-חרדיות שייכת למחלקת המצבים. טיעונים לוגיים אינם יכולים להתמודד איתה.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

השַמָּש ובוהן הפנדה

כבר אמרתי שאני אוהב את הקונספט של "דעות ב-60". אפשר לומר שזה מקל על הכותב: במקום לכתוב מסכת שלמה, אתה כותב נקודה מסוימת למחשבה, שהיא קרש קפיצה לדיון מהותי ונרחב יותר. אז הנה עוד טקסט כזה:

מי צריך את השַמָּש? אנשים ממשיכים להדליק אותו למרות שאור החשמל מבצע את עבודתו היטב. השמש הוא מעין בוהן הפנדה, שריד ארכאולוגי שממשיך לחיות מכוח האינרציה. תאמרו: הרי כל הדת מבוססת על ארכאולוגיה כזו. אמת: גם בוהן הפנדה שרירה וקיימת, ולא קוטעים אותה. אבל מה שאפשר לשנות במסגרת הכללים הקיימים, יש לשנות. זו הרפורמה שיש לעשות ראשית לכול: חזרה לפשטות ההלכתית, ללא גמלונים מיותרים.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

60 מילה על הדרת נשים

עקיבא ביגמן מרים אתר דעות חדש ומגניב (שלא לומר גזעי), שבו תיכתבנה דעות במקצב סופר-טוויטרי של עד 60 מילה, בסלוגן המנצח "כי מה שלא נכנס בשישים מילים גם לא ילך בחמש מאות".

הוא מחפש כותבים מכל רחבי הקשת, אז אם יש לכם מה לומר בשישים מילה, כתבו לו.  ובינתיים, הנה 60 המילה שלי:


השיח על הדרת נשים נעשה אוטומטי עד כאב. האיסור על גבר לשמוע זמרת אישה הוא הרבה יותר הדרת גברים מאשר הדרת נשים. אני לא יכול ללכת להופעות של ריטה, אבל ריטה יכולה ללכת להופעה שלי. בקווי המהדרין גברים מודרים מלשבת מאחור. פעמים רבות האוטובוס בחלק של הגברים צפוף עד כאב בעוד שלנשים יש כיסאות ריקים. אז מי באמת המודר פה? 

---
תוספת: טקסט בנושא זה בדיוק, שנכתב על ידי אישה חרדית, והפעם עם קצת יותר פירוט.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

ספר מלכים, הפרק השבעה עשר - על מטר וגשם, גשם ומטר

אזהרה: שירת נשים לפניך!
אתנחתא בלשנית מכל האירועים הבוערים, לכבוד הגשם והמטר, שיבואו במהרה בימינו אמן
אני קורא בספר מלכים, בפרק השבעה עשר,
אני קורא על איש האלוהים אשר אמר:
"כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר
עַד יוֹם (תתן) [תֵּת] ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

לא, משהו פה לא מצטלצל לי. הנה, ככה יותר טוב:
"כד הקמח לא תכלֶה וצפחת השמן לא תחסר
עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

או! עכשיו זה בסדר. למה להכניס את אלוהים לכל מקום? לא מספיק שהאיש הוא איש אלוהים, גם הגשם צריך לבוא ממנו? ומה פתאום "גשם"? "מטר", נשמע נהדר.

אז את שם ה' אני יכול להבין למה שמר השמיטה (זה גם ארוך מדי בשביל השיר). אבל למה באמת נעמי שמר החליטה להמיר את הגשם במטר? יכול להיות שזה היה סתם משיקולי משקל, אבל אפשר שהתשובה היא אחרת: יש הבדל בלשוננו בין גשם למטר. שניהם מסמלים את המים האלה שיורדים מהשמים, אבל אף אחד לא יצא החוצה ויגיד לסוניה רעייתו: "יורד מטר בחוץ!". את המטר תפגשו רק בספרות ובשירה. בלשון הדיבור יש מטריה וממטרה וממטרים וגם ממטירים פצצות, אבל מטר - רק בלשון ה"גבוהה".

ראתה נעמי שמר את הפסוק ואמרה: איש אלוהים מכובד כזה, לא נאה לו לומר "גשם" כהמון העם. מטר! זו מילה!

אבל לאיש האלוהים לא הייתה שום בעיה להגיד "גשם", כשם שכמה פסוקים לפני כן הוא אמר לאחאב מלך ישראל: "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". המקרא, אם כן, משחק בין גשם למטר, כמילים נרדפות לכל דבר.

מה קורה בלשון המקרא המאוחרת? שם הגשם קיים, אבל אנו נתקלים גם בריבוי: "גשמים". בתיאור נהדר של אירועי "חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ" (כ' כסליו -בימים ההם בזמן הזה!) בספר עזרא, מסופר על עזרא הכועס ומתאבל על כך שאנשי יהודה השבים מן הגלות לא הוציאו מעליהם את נשיהם הנכריות (כך יצא עזרא גם גזען וגם מדיר נשים ביחד), ומכנס את העם לירושלים. כל העם נקבצים בתאריך הנ"ל, ואומר המקרא: "וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים, מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים". 
במילים אחרות, אולי הם רעדו מבושה, אבל אולי סתם היה קר להם מהגשם. סליחה, מהגשמים. הגשמים משחקים תפקיד מרכזי כאן, כי לאחר שעזרא קורא להם להיבדל מן הנשים הנכריות, עונה כל הקהל קול גדול: "כֵּן (כדבריך) [כִּדְבָרְךָ] עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת!". אך מיד מגיע נ"ב: "אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם...". וכמיטב מורשת ישראל, מקימים ועדה וממוססים את העניין.

בכל אופן, כרגיל בלשון המאוחרת, דברים ביחיד הופכים לרבים. אבל האם הגשם והמטר משמשים זה לצד זה? קצת קשה לומר. אבל אם נוציא מהעניין ספרים שזמנם מסופק וכגון זה, נישאר בעיקרו של דבר רק עם "גשם"/"גשמים" ולא עם "מטר". זה מעניין, כי הרי מקובלנו שלשון המקרא המאוחרת מושפעת מן הארמית - ובארמית יש רק מטר (מִטְרָא), ולא גשם!

גשם בארמית זה משהו אחר בכלל - גוף. יש פסוק מעניין בדניאל, המספר על סופו של נבוכדנאצר, שהשתגע ונהיה כחיה, ונאמר עליו: "וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין", דהיינו: "ומבני האדם גורש ועשב כשוורים יאכל ומטל השמים גופו ירווה עד ששערו כנשרים גדל וציפורניו כציפורים". שימו לב לשנינויות, שלדעתי רק דובר עברית יכול היה לעשות עם הארמית: "ומטל שמיא גשמֵהּ יצטבע". נראה לי שהמספר משחק על המשמעות של "גשם" בעברית עם "גשם" בארמית (משחק מילים שהוא עשה גם עם "טפרוהי" - ציפורניו - עם "כציפורים").

השאלה מתעצמת כאשר אנחנו ממשיכים הלאה, ללשון המשנה. במשנה אנחנו מוצאים אך ורק "גשמים" (וקצת "גשם", כיחיד: "בין גשם לגשם"), עשרות רבות של פעמים, ואילו "מטר" מופיע ממש בשוליים ובמקרים חריגים. הכיבוש של הגשם את העמדות הושלם לכאורה, אבל הייתי מצפה שיהיה הפוך: אם לשון חז"ל, כמקובלנו, מושפעת מהארמית, דווקא הייתי מצפה ש"מטר" תנצח!

כאן יש אולי תופעה מעניינת, שיחזקאל קוטשר כינה אותה "בבואה הפוכה". להבדיל מ"בבואה" רגילה, שבה הלשון המושפעת מעתיקה את מאפייני הלשון המשפיעה אליה (כך למשל "כוס" הפכה מנקבה במקרא לזכר אצל חז"ל, בהשפעה "כָּסָא", בזכר, בארמית), בבבואה ההפוכה האנשים בלשון המושפעת דווקא נמנעים מהמילה המזכירה להם את הלשון המשפיעה: הם רוצים לדבר עברית, לא ארמית! לכן הם בוחרים דווקא את החלופה הרחוקה יותר, כמין תיקון-יתר, למרות ששתי המילים לגיטימיות ומקוריות בשפתם שלהם.

דוגמה לכך היא המילים אדם-איש-גבר. במקרא שלושתן קיימות, ואילו אצל חז"ל נבחרה דווקא המילה "אדם" ("איש" משמש רק להבחנה לעומת "אישה", אבל לא כציון סתמי של person). נחשו מה יש בארמית? יש "גברא" ויש "אנש". ואדם - אַיִן. הנה כי כן אפשר שהדוברים את לשון חז"ל, שהכירו את הארמית ודיברו אותה היטב, ניסו להתרחק ממנה ובחרו דווקא את המילה שאינה נמצאת בשפה זו.

אם ציטטנו את קוטשר, הרי שמתברר שאגב עיסוקו ב"בבואה ההפוכה", הוא עסק גם בגשם ובמטר "שלנו". ודווקא כאן הוא לא מגיע לשום מסקנה חד-משמעית (י' קוטשר, 'בבואה של הארמית בעברית', תרביץ לג [תשכ"ד], עמ' 130):

בלשון המקרא מצאנו 'מטר' ו'גשם', בלשון חז"ל אין אלא 'גשם'. לכאורה לפי דבריי יש מקום לשער, שבבואה הפוכה יש כאן, שכן אין בארמית אלא 'מטר'. אך כנגד זה: אלו קרה ההפך, היינו 'גשם' היתה שוקעת, היינו שוב קובעים, כי גרמה 'מטר' הארמית. אך הן במקרה של שתי תיבות נרדפות (לפי תפיסתנו) טבעי הוא, כי אחת מהן תעלם, בלא כל השפעה מבחוץ. נדמה לי, כי במקרה מעין זה עלינו לסיים בתיקו.

תיקו - וכפתרון העממי של המילה כראשי תיבות: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. אותו אליהו התשבי, שעל לשונו היו רגילים גם גשם וגם מטר, נקרא על ידי פרופ' קוטשר המנוח לעשות סדר בעניין, ועד שיבוא, נסמן איקס. תיקו.


רק דבר אחד יש להעיר על דברי קוטשר. "בלשון חז"ל אין אלא 'גשם'", זה חוסר דיוק. נכו, כן הוא בלשון המשנה, אך בלשון האמוראים דווקא המטר צץ ופורח.  לדוגמה: "שלשה מפתחות בידו שלהקב"ה, ואלו הן: מפתח שלחיה, מפתח שלמטר, מפתח שלתחית המתים" (בבלי תענית ב ע"א - לפי כה"י התימני. שאר עדי הנוסח דווקא גורסים "גשמים"); "א"ר אמי: אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל, שנאמר 'על כפים כסה אור', ואין 'כפים' אלא גזל, שנאמר 'ומן החמס אשר בכפיהם'. ואין 'אור' אלא מטר, שנאמר 'יפיץ ענן אורו'" (שם ז ע"ב). האמורא מכיר את המילה "גשמים" ומשתמש בה, ואף על פי כן לא נמנע מלהשתמש במילה הנרדפת "מטר" במדרש המקרא. ויש עוד דוגמאות רבות.


הרבה תהפוכות עברו הגשם והמטר: ממעמד שווה בלשון המקרא הקלסית, לעליית מעמדו של הגשם בלשון המקרא המאוחרת, התבססות הריבוי "גשמים" שם ובלשון המשנה, ופריחתו המחודשת של המטר בלשון האמוראים, מי יודע מדוע ולמה. בימי הביניים קיבלה המילה "גשם" משמעות הדומה לזו הארמית - גוף - אך בהשפעת הערבית דווקא, ומכאן כולנו מכירים את ה"גשמיות" לעומת הרוחניות. ובלשון ימינו - הגשם כבש בסערה את המשקעים, ולא נשארו בלשון החזאים אלא ממטרים בלבד.


ואנו רק נבקש ממשיב הרוח ומוריד הגשם, שייתן עלינו טל ומטר לברכה.




(הפוסט נכתב על פי עבודה שכתבתי לפרופ' יוחנן ברויאר, שמתורתו למדתי את ניתוחי גלגולי הלשון מלשון המקרא אל לשון חז"ל. אחרי כותבי את הפוסט הראני פרופ' גוגל ניתוח שונה בתכלית של הרב ערן טמיר על עניין הגשם והמטר בעקבות המלבי"ם, וממנו ילמד הקורא כיצד לעסוק בלשון בצורה דרשנית ולא בלשנית)

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

חוק לשון הרע במיעוטו

רבות נכתב ודובר על התיקון לחוק לשון הרע, ולא ארחיב דברים בעניין. קצת ממה שאמרתי בעניין הביא ג'וני זילבר ב-ynet, עיינו שם (אם כי אני נשמע שם נורא מבולבל. אני שוקל תביעת דיבה). ברור שמדובר בהיסטריה מוגזמת, שמלובה כנראה בכוונה תחילה על ידי גורמים בתקשורת שנוח להם להיראות כאילו הם רדופים. ממש הקוזאק שמישהו חותך לו את קצה החרב. דברי יאיר לפיד בעניין הזה אופייניים לו:
"בכנסת יושבים חבורה כוחנית שעושה כל מה שבא לה - למחוץ את המיעוטים ולמצוץ את קופה המדינה - ובו-זמנית היא יכולה להתבכיין על זה שמישהו מעז לבקר אותה - כל אדם הגון ושפוי צריך להתייצב נגד זה, זה צריך להיעצר עכשיו".
כרגיל אצל יאיר לפיד, המודעות העצמית אינה הדבר החזק אצלו. קחו את "בכנסת" והחליפו אותה ב"בתקשורת" ותבינו את כל הסיפור.

מכל מקום, מה שמעניין בסיפור הוא אחר. רוב הביקורות הקונקרטיות שנמתחו, הן על פרטים: הסכום גבוה ודרקוני מדי, החובה לפרסם את התגובה כולה תיצור מצבים בלתי אפשריים של תגובה ארוכה כאורך הגלות שיהיה צורך לפרסם את כולה, למה אין החרגה של בלוגים או סטטוסים בפייסבוק, וכולי. אבל הרי כל הפרטים האלה צפויים להידון ולהשתנות לקראת הקריאה השנייה והשלישית. כך אומרים במפורש יוזמי החוק, בלי למצמץ. אז כשאורי אורבך הצביע נגד החוק, ויריב לוין הצביע בעד - מה בעצם ההבדל בין ההצבעות? אורי אורבך הצביע נגד החוק במתכונתו הנוכחית ויריב לוין הצביע בעד החוק בהנחה שהוא ישתנה. אחד בעד, אחד נגד - שניהם לדבר אחד נתכוונו. יוצא שכל עצמה של ההצבעה לא הייתה אלא על השאלה האם יש לשנות בצורה כלשהי את החוק. אז על השטות הזו אתם מתווכחים? חכו בבקשה לדיון בוועדות לקראת הקריאה השנייה והשלישית, תסתכלו על התוצאה הסופית, ואז תביעו את דעתכם.

ובינתיים, שתו איזו כוס מים, ותירגעו בבקשה. "חיים ומוות ביד לשון", אמר החכם, לא חיים ומוות ביד הקריאה-הראשונה-של-חוק-לשון-הרע.

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

המודיעין וכישלונותיו בחיזוי העתיד

עד כמה ניתן לסמוך על המודיעין שיחזה את פני העתיד? מדוע הערכות המודיעין כושלות פעם אחר פעם, בענייני מלחמה כמו בענייני שלום? כתבה שלי מהמוסף "אתנחתא" של "בשבע" (למעוניינים, קובץ PDF של העיתון כולו).

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה נמוכה".
בערב יום הכיפורים תשל"ד הוציא אגף המודיעין של צה"ל את אחד הדו"חות המפורסמים שלו: "במרחב התעלה נתפס מערך חירום מלא, בהיקף שלא הכרנוהו בעבר", אמר הדו"ח, אך המשיך: "למרות שעצם תפיסת מערך החירום בחזית התעלה טומן בחובו לכאורה סימנים מעידים ליוזמה התקפית, הרי לפי מיטב הערכתנו לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה"ל. אי לכך, הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה".

בשעות שלאחר מכן הגיע מידע ממשי לפיו התקפה מצרית-סורית עומדת לפרוץ למחרת. ועדיין, כאשר נפתחה המתקפה בשעה שתיים אחר הצהריים בעיצומו של יום כיפור, צה"ל נתפס בהפתעה מוחלטת.

מתקפה במים רדודים
לא היתה זו מתקפת הפתע הראשונה והאחרונה בהיסטוריה. למעשה, צה"ל עצמו ביצע בהצלחה מתקפות פתע במלחמת ששת הימים ובמבצע קדש, כאשר למודיעין המצרי לא היה צל של מושג שעומדת לפרוץ מתקפה.
דוגמה קודמת לכך וטראומטית במיוחד היא המתקפה האווירית היפנית על בסיס חיל הים האמריקני 'פרל הרבור' בהוואי בשנת תש"ב, שהכניסה את יפן למלחמה עם ארה"ב. האמריקנים היו בטוחים שהבסיס מוגן לחלוטין מפני תקיפות מהאוויר, שכן הספינות עגנו במים רדודים שנחשבו מוגנים מפני טילי טורפדו. על אף שהאמריקנים פיצחו את הצופן הדיפלומטי היפני החשאי ביותר, 'מג'יק', הם לא הצליחו להבין מתוך השדרים שמתוכננת מתקפה כלשהי לכיוון זה. ההלם מהמתקפה, שבה אבדו 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים וכ-2,500 חיילים, היה עצום.

שישים שנה לאחר מכן, התנגשו שני מטוסים עמוסי נוסעים ודלק במגדלי התאומים בניו יורק וגרמו למותם של 3,000 בני אדם, ולכניסתה של ארה"ב למלחמות עולמיות נגד עיראק ואפגניסטן. ההלם ממתקפת הטרור היה גדול באותה מידה, וכמוהו גם התרעומת על הכישלון המודיעיני.
המתקפה על פרל הארבור. לא היה שם נחמד.

שירותי המודיעין אינם כושלים רק בניבוי מתקפות, אלא גם בכיוון ההפוך: כאשר סאדאת הגיע בשנת תשל"ו לישראל, העריך אמ"ן כי פניו למלחמה וכי קריאתו לשלום היא מזימה מתוחכמת. כשל דומה של אמ"ן היה בשנת תשנ"ג, כאשר העריכו שם כי חוסיין מלך ירדן רחוק מהסכם שלום עם ישראל. שנה לאחר מכן כבר נחתם הסכם כזה.

העולם טומן לשירותי המודיעין עוד הפתעות רבות: כך הופתעה ישראל בשנת תשס"ג מעצם קיומה של תוכנית גרעין לובית, והדבר נודע לה רק לאחר שקדאפי הודיע על הפסקתה, בעקבות משא ומתן חשאי עם ארה"ב; אמ"ן לא חזה את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ובמלחמת עיראק השנייה העריך באופן שגוי (כמו האמריקנים) כי לסדאם חוסיין ישנה יכולת לשגר אל ישראל טילים נושאי ראשי נפץ כימיים וביולוגיים. מהפכות משמעותיות, כמו נפילתו של השאה באיראן ועליית חומייני, קריסת הגוש הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות, עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה, ולאחרונה 'האביב הערבי' - כל אלה לא נחזו מראש על ידי רוב גופי המודיעין והמומחים.

בן גוריון. תנו לקברניט להחליט
הקברניט ינווט
ממילא צפה ועולה השאלה, האם באמת שירותי המודיעין מסוגלים לחזות פני עתיד? אילוסטרציה נאה לבעייתיות הזו ניתן לראות בכותרות של שני מאמרים שהתפרסמו בכתב העת 'מערכות' לפני יותר מחצי יובל: האחד, מאת תא"ל (מיל') יואל בן-פורת, נקרא 'הערכות מודיעין - מדוע הן קורסות?' והאחר, מאת תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, נקרא 'הערכות המודיעין - מדוע אינן קורסות תמיד?'.

העיתונאי זאב גלילי מספר בשם אל"מ (מיל') יוסף גבע, שבשנת תשכ"ג קיים דוד בן-גוריון שיחת פרידה מהמטה הכללי, לקראת פרישתו לשדה בוקר. בפגישה סקר ראש אמ"ן דאז, מאיר עמית, את המצב הלאומי, ובנאום מבריק עסק בצפוי בשנתיים הבאות, והעריך כי לא תפרוץ בהן מלחמה. בדיעבד, אומר גלילי, תחזיותיו התבררו כמדויקות. עם זאת, באותה פגישה נזף בן-גוריון קשות בעמית. תפקידך, אמר לו בן-גוריון, הוא להביא עובדות ולא להעריך מה יקרה בעתיד. אינך מסוגל להעריך מה יחליט הקברניט של האויב, או בכלל מיהו האויב. מלחמות אינן פורצות מהיגיון פשוט, אמר בן-גוריון, אחרת מראש היינו יודעים מי ינצח. לשם כך דרוש שיקול הדעת של הקברניט: המודיעין צריך להביא אליו את העובדות, והקברניט הוא שצריך לשקול את הדברים ולהחליט בהתאם.

ד"ר אפרים קם
"את האמירה הזו ניתן לשמוע מלא מעט קברניטים, גם בארץ וגם בעולם", אומר ד"ר אפרים קם, שעסק בספרו 'מתקפת פתע' בסוגיות של יכולת המודיעין למנוע מתקפות כאלה. קם חקר באופן מדוקדק מספר גדול של מתקפות פתע, החל ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת יום הכיפורים. "זה נובע מתוך תחושת חוסר אמון של קברניטים מסוימים במודיעין. הם מעריכים את הנתונים שנותנים להם גופי המודיעין, אבל לא את ההערכות שלהם. הם אומרים: תנו לי להעריך ולהחליט". ואף על פי כן, אומר ד"ר קם, זו טעות; למעשה, זו אחת הסיבות הגורמות למתקפות פתע: חוסר האמון של הקברניט בגופי המודיעין, טוען ד"ר קם. בין הסיבות להפתעה של סטלין במתקפה הגרמנית על רוסיה ('מבצע ברברוסה'), היה גם חוסר האמון הבסיסי שלו בשירותי המודיעין.

מצד שני, גם אמון רב מדי של הקברניטים בשירותי המודיעין יכול להיות להם לרועץ; דוגמה מפורסמת היא דאגותיה של גולדה מאיר ערב מלחמת יום כיפור, שהודחקו באמירה: "איך זה יכול להיות שאני עדיין מפחדת כל כך שמלחמה עלולה לפרוץ בזמן שהרמטכ"ל הנוכחי, רמטכ"ל לשעבר (דיין), ראש אמ"ן, ועוד רמטכ"ל לשעבר (חיים בר לב), כולם רחוקים מלהיות בטוחים שאמנם תפרוץ? אחרי הכל, כולם מצביאים בעלי ניסיון רב, אנשים שנלחמו והנהיגו אנשים אחרים בקרבות שהוכתרו בניצחונות מרעישים".

בוועדת אגרנט שהוקמה לחקר אירועי מלחמת יום הכיפורים, נקבע כי האשמה העיקרית בכשל המודיעיני היא ה'קונספציה', שהיתה מורכבת משני חלקים: א. צבא סוריה לא יתקוף שלא במתואם עם צבא מצרים (קונספציה שדווקא הוכחה כנכונה); ב. צבא מצרים לא יתקוף עד שלא תהיה לו אפשרות לתקוף אווירית בעומק ישראל (בדיעבד התברר שסאדאת החליט לתקוף גם בלא שתהיה לו יכולת כזאת, תוך הסתמכות על מערך הנ"מ והנ"ט שלו).

קונספציות שכאלה היו קיימות גם במקרים אחרים: במתקפה על פרל הארבור היתה קונספציה אמריקנית שאם תהיה תקיפה יפנית, יהיה זה דווקא בכיוון הפיליפינים וכדומה, ולא על הבסיס הצבאי שנחשב חסין מפני תקיפות אוויריות; לפני 'מבצע ברברוסה' סטלין היה משוכנע כי לתקיפה גרמנית יקדם אולטימטום או משא ומתן כלשהו; ועל סמך הידיעות המועטות שקדמו למתקפה על בנייני התאומים, לא העלו שירותי המודיעין האמריקניים על דעתם אפשרות של מתקפה על המגדלים על ידי מטוסים חטופים, פשוט משום שלדבר כזה לא היה תקדים כלל.

דא עקא, שללא קונספציה כלשהי, אף מחקר מודיעיני לא יתאפשר. "בעיית הקונספציה היא לדעתי הבעיה המרכזית בעניין זה", אומר ד"ר קם. "היא קיימת בכל מחקר, ובעצם בלי קונספציה אי אפשר לעבוד". המחקר המודיעיני, שמטבעו מתבסס על צירוף נתונים חלקיים, מצריך הנחת הנחות יסוד דרך שגרה, והטבע האנושי מתקשה להשתחרר מהן גם כאשר מתחילות להיערם ראיות נוגדות.

המודיעין שקרא 'זאב, זאב'
אפשרות מתבקשת, אם כן, היא להנמיך את הרף ולהוציא כמה שיותר התראות. אך גם כאן פעמים רבות יוצא הפסדנו בשכרנו, בסינדרום 'זאב זאב' הידוע: למלחמת יום הכיפורים, לדוגמה, קדמו שלוש פעמים של התראות לפתיחת מלחמה, כולל הגברת כוננות נרחבת. ההתראות הרבות גררו ביקורת ציבורית רבה, שגרמה להנהגה להירתע מהעלאות כוננות נוספות. לא מעט פעמים ההתראה אכן נכונה, אלא שהאויב החליט לדחות את המתקפה, ובינתיים מאבד המקור המודיעיני או ארגון המודיעין מאמינותו או שהדבר גורם לו להסס בטרם יתריע שוב; לעיתים גם עצם העלאת הכוננות היא זו שגורמת לדחיית המתקפה.
זאב זאב (אילוסטרציה)

הבאת כל האופציות האפשריות בחשבון גורמת לבעיה נוספת, והיא התראה כללית ומעורפלת מדי, שאינה אומרת לקברניטים ולמצביאים כיצד יש לפעול אופרטיבית. כך לדוגמה, טרם המתקפה על פרל הרבור יצאה התרעה המזהירה את הכוחות האמריקניים מפני מתקפה יפנית 'מכל כיוון אפשרי', התרעה הכוללת הכל ועל כן לא אומרת כמעט כלום. זוהי דרך פעולה שגרתית אצל גורמי המודיעין, אשר נוטים לנסח את חוות הדעת שלהם בצורה מעורפלת כדי להמחיש עד כמה הדברים אינם מוחלטים. אלא שלקברניט ולמצביא חוות דעת כזו אינה מוסיפה הרבה, ואין הוא יודע מה לעשות איתה בפועל. קברניטים יעדיפו פעמים רבות אמירה חדה של כן או לא, אלא שדווקא אמירות כאלה מועדות יותר מכל לטעויות מהותיות.

רבים מהגורמים להפתעה של המודיעין פרדוקסליים באותה מידה: כך לדוגמה מיעוט מידע מודיעיני (כמו זה שקדם למתקפה על מגדלי התאומים) יכול להוות בעיה בדיוק כמו ריבוי מידע מודיעיני: ריבוי ידיעות יוצר 'רעש' רב של ידיעות לא רלוונטיות, שמקשות על איתור הידיעות החשובות; בנוסף לכך, אם יש מקור בעל חשיבות רבה, לעיתים עצם קיומו מאפיל על שאר המקורות ומקשה על השלמת התמונה הרחבה. כך קרה במלחמת יום הכיפורים, כאשר בידי ישראל היה מקור בעל נגישות מצוינת להנהגה המצרית (על פי פרסומים שונים מדובר באשרף מרואן, שלפני ארבע שנים נמצא מת ליד דירתו בלונדון "בנסיבות לא מוסברות"): כל זמן שהמקור לא התריע מפני מלחמה (והדבר קרה רק זמן קצר לפני פריצתה), נטו גורמי ההערכה לבטל את כל מאות הסימנים שהעידו אחרת ולהסביר אותם באופנים אחרים.

הכישלונות הרבים של המודיעין הניעו גורמים רבים במערכות המודיעיניות והאקדמיות בארץ ובעולם לנסות ולהצביע על גורמי הכשלים, ובעיקר להפיק לקחים. הצעות רבות ומגוונות הוצעו: להכשיר כוח אדם איכותי במיוחד, להגביר את יכולת האיסוף, לבצע שינויים ארגוניים כדי להישמר מהיקבעות לקונספציות, לקבע הליכי מחקר שיטתיים 'מדעיים', ועוד. אלא שלאורך עשרות השנים שבמהלכן התבצעה הפקת הלקחים הזו, במדינות שונות ובנושאים מגוונים, המודיעין עדיין אינו מפסיק להיכשל.
 
"אנחנו לא חסינים מפני הפתעות בעתיד. זה יכול לקרות שוב ושוב", אומר אפרים קם. "אכן, במודיעין הישראלי והאמריקאי יש היום עבודה טובה יותר מבעבר, ולמדו כמה לקחים. בעיקר יש פתיחות ומודעות לאפשרות של טעות, וזה הישג חשוב. אבל כל זה לא באמת פותר את הבעיות, שהן מהותיות לעצם מעשה המודיעין".
בין מסקנותיה של ועדת אגרנט נכללו המלצות לשינויים ארגוניים מקיפים בקהילת המודיעין, שהבולטים ביניהם הם הגדלת 'הפלורליזם המחקרי' (ריבוי גופי מחקר מקבילים, כך שטעות שעושה גוף אחד לא תהיה האמת האבסולוטית) והקמת מחלקת הבקרה באמ"ן, שתפקידה לשחק את 'פרקליטו של השטן' ובכך לאתגר את המערכת בחשיבה מחוץ להנחות השגרתיות. האם השינויים הללו מאפשרים לנו לישון טוב יותר? לא לדעת ד"ר קם: "אני לא חושב שהשינויים הארגוניים הועילו במיוחד. היו שם כמה דברים נכונים, אך ההמלצות לא בוצעו במלואן, וחלק מהן לא היו ממש ניתנות ליישום בפועל".

בצד הפסימיות, יש לזכור שלא תמיד המודיעין נכשל בתפקידו לצפות פני עתיד. צ'רצ'יל חזה נכונה מראש את התוכניות הגרמניות למתקפה על רוסיה הסובייטית (אף כי לא הצליח לשכנע בכך את סטלין, שראה באזהרות רק מזימה אמריקנית-בריטית קפיטליסטית שנועדה לגרור אותו למלחמה); ישראל צפתה את הצטרפותו של חוסיין מלך ירדן למלחמת ששת הימים; וקהילת המודיעין האמריקנית סיפקה התרעה נכוחה ומדויקת טרם הפלישה הסינית לווייטנאם בשנת תשל"ט.

ובסופו של דבר, אין לנו ברירה של ממש: עמדתו של בן-גוריון בדבר עליונות הקברניטים על פני המודיעין בעייתית באותה מידה ואף יותר, ושימוש בחיזוי אקראי של קופים או הטלת קובייה לא נראה יעיל יותר משימוש בגופי מודיעין מתוחכמים. רוברטה וולסטטר, שחקרה לעומק את תפקוד המודיעין בפרשת פרל הרבור, כתבה בסיום ספרה: "אם מחקר פרל הרבור יכול להציע משהו לגבי העתיד, זהו הדבר: עלינו לקבל את עובדת אי הוודאות וללמוד לחיות עימה". כדברים האלה כתב גם ד"ר אפרים קם בסיום ספרו: "ההיסטוריה אינה מספקת עידוד לקורבנותיה האפשריים של מתקפת הפתע". אך ד"ר קם ממשיך: "אולם דבר זה אינו צריך לרפות ידיים מלעשות את המאמץ להתמודד במירב היכולת עם בעיית ההתרעה".

שטחים או שלום?
מה עלינו לעשות עם חוסר הוודאות המהותי הזה? אלוף (מיל') אביעזר יערי שרטט במאמר שפרסם שלוש חלופות עקרוניות באשר להיסמכות על מערכת המודיעין: האחת, מתן אמון מלא באנשי המודיעין, כבערב מלחמת יום הכיפורים - אפשרות נוחה אך הרת סכנות; השנייה, גישת ביניים, שבה הקברניט נותן משקל של ממש לאפשרות של טעות מצד גורמי ההערכה; והשלישית, 'ייאוש מן המודיעין' והקמת כוח צבאי שיוכל לתת מענה לכל מקרה של כישלון בהרתעה. יערי סבור כי דרך זו האחרונה אינה מציאותית, ומחייבת הקמת צבא סדיר גדול בהרבה מהקיים כיום. הוא ממליץ על החלופה השנייה, של הטלת ספק זהירה.

נראה שבמידת מה ההכרה בשבריריות של ההערכה המודיעינית קנתה לה שביתה בקרב ראשי המערכת הצה"לית, ובמנעד שבין האפשרויות דלעיל הם נוקטים בעמדה הקרובה לזו השלישית. כך התבטא לאחרונה בריאיון ל'מעריב' הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, כי על צה"ל להיות מוכן לכל אפשרות של מתקפת פתע; ולא רק אמר אלא גם עשה: בערב יום הכיפורים האחרון, ביצעה מחלקת הבקרה במטכ"ל תרגיל חריג מסוגו ובו גויסו שתי חטיבות מילואים במתכונת פתע.

אך האם זה מספיק? לבעייתיות שביכולת החיזוי של גורמי המודיעין ישנן השלכות רחבות, ולא נראה שהשאלה הזו מוטמעת דיה בשיח הכללי. עד כמה ניתן לקצץ בתקציב הביטחון, אם אכן עלינו להיות מוכנים לכל אפשרות? ובתוך מסגרת התקציב הקיימת, האם יש להגדיל את הנתח למודיעין כדי לצמצם את אי-הוודאות, או שמא לקצץ ממנו לטובת מוכנות טובה יותר למקרה שאכן נופתע? מה החשיבות של גורמי ביטחון 'קשיחים' כגון שטחי ביטחון וכלי נשק מתקדמים אל מול גורמים 'נזילים' יותר, כמו בריתות עם ארצות קרובות או רחוקות, שיכולות להשתנות ללא התרעה מספקת מראש? או במילים אחרות, עד כמה ניתן לוותר על 'שטחים' תמורת 'שלום'? ואם נתבונן בעסקה האחרונה לשחרור גלעד שליט, נצטרך אולי לשאול עד כמה אנו יכולים לתת אמון בהבטחות ראש השב"כ ש'יהיה בסדר', ושמא עלינו להיות מוכנים דווקא לאפשרות שלא יהיה בסדר?
קלאוזביץ'. שו מודיעין?

התיאורטיקן המפורסם של תורת המלחמה, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19 קרל פון קלאוזביץ', התייחס למודיעין כאל מטרד בלבד שיכול לגרום יותר נזק מאשר תועלת, וגרס כי על המצביא להתעלם ממנו. לאור ניסיון העבר, מפתה לחשוב שמא יש בדבריו יותר צדק משנוטים לייחס להם כיום, ושיותר מכל עלינו לאמץ את סיסמת 'הצופים' הידועה: היה נכון!

יום שני, 3 באוקטובר 2011

מעשה ממלך ושר (פוסט ליודעי ח"נ)

הסיפור הבא, מאת בנימין לנדאו, הגיעני במייל. ייהנו ממנו הרגילים בסגנון סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב (מי שלא מכיר, קחו דוגמה), ומוסר ההשכל יהיה ברור להם גם כן. לאחרים, אני מצרף רמזים לפתרון בקישורים בגוף הסיפור. אז הנה הוא:


מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).
והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.
ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.
סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות
מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

אם כל הפדיחות בעיצוב החדש של אתר "הארץ"

אתר "הארץ" עבר עיצוב מחודש (גם הבלוג של גלעד סרי לוי, אגב). טוב.


העיצוב הישן של האתר היה לא משהו בכלל, לזה רבים מסכימים. העיצוב החדש מבריק ונוצץ יותר, אבל בעיניי הוא מעצבן ומבולגן נורא. אני לא היחיד שחושב כך, אבל מוסרים לי שבטאבלטים הוא נראה סבבה. טוב, זה לא חדש, שב"הארץ" מתייחסים לאיזו קבוצה אלטיסטית מצומצמת כאילו היא כל העם. לדעתי הם גנבו את הרעיון הזה של עיצוב מבולגן מ-xnet (שגם הוא בעיניי מעצבן מאוד), שבטח גנבו אותו מאתרים בחו"ל.

האם העיצוב החדש גם מעיד על יתר מחשבה מכאן ולהבא על בעיות חמורות יותר שהיו באתר - לינקים שמובילים לשומקום, כותרות דפדפן שאינן מתאימות לתוכן, הפניות שנותרו מהדפוס כמו "ראה מסגרת בעמוד א5", או תקלות מצחיקות כמו זו שכתבתי עליה כאן בבלוג לפני כמה חודשים?

אני לא יודע, אבל הארץ, כרגיל אצלו, התחיל בעניין הזה ברגל שמאל, אפילו ברגל שמאל-קיצון. אני מדבר על הדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשאתה עושה עיצוב חדש לאתר הוותיק והמפורסם שלך, שאליו קישרו עשרות אלפי פעמים בכל רחבי הארץ - התאימות לאחור.

כן חבר'ה, התאימות לאחור בקישורים להארץ לא עובדת. במילים אחרות, בבלוגים ובאתרים ובכל אתר ואתר שהפנו לכתבה מסוימת בהארץ, אם תלחצו על הקישור לא תגיעו לכתבה עצמה אלא פשוט לעמוד הראשי של האתר. נסו זאת בקישור לכתבה על התפטרותו של גיא זוהר אצל velvet (הלינק שאצלה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1241191.html. הלינק החדש: http://www.haaretz.co.il/1.1469109), או בקישורים החיצוניים בערך על אלברט איינשטיין בוויקיפדיה ותבינו את גודל הברוך. המצחיק הוא שאפילו כשמחפשים בגוגל מגיעים לאותו קישור שבור (לפחות בינתיים). אוי לבושה.


הארץ הוא לא האתר הראשון שכושל בתאימות-לאחור בעיצוב מחדש (קדם לו, בין השאר, NRG מעריב), אבל זה לא מפחית מהחומרה של הדברים, באתר כה מרכזי.

אם בכנסת הקימו את נציג הדורות הבאים, דומני שבכל צוות עיצוב אתר צריך שיהיה "נציג הדורות הקודמים", שיחשוב על כל אותם קישורים נכנסים, ולא יבטל את כל מה שמחוץ לאתר כעפר הארץ.

אבל בעצם, הרי זו כל מהותו של "הארץ" עצמו, כשחושבים על זה. לא ככה?


יום שבת, 10 בספטמבר 2011

"אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם"?

עולם התקשורת סוער ורותח. מנכ"ל ערוץ 10 התפטר, גיא זוהר גם הוא (חלקית), הבלוגוספירה המומה. מה קרה? ההתנצלות! על פי המדווח, רון לאודר, הבעלים המתפקד היחיד של ערוץ 10, כפה על הערוץ לשדר התנצלות על כתבה ששודרה לפני כמה חודשים על המיליונר שלדון אדלסון (נו זה, החבר של ביבי מ'ישראל היום'), ובה הוטחו בו כמה האשמות, שלפחות לשתיים מהן לא היה בסיס, כך נראה.


והרי נוסח ההתנצלות, למי שהחמיץ:
"ביום שישי השביעי בינואר שידרנו בתוכנית 'השבוע' כתבה של כתבנו אבנר הופשטיין אודות מר שלדסון אדלסון. בכתבה נכללו ראיונות שונים בנוגע למר אדלסון. באחד מהראיונות נאמר שאדלסון קיבל את רישיון ההימורים בלאס וגאס מתוך קשרים פוליטיים וקבלת יחס מועדף בראיון אחר נאמר כי אדלסון חייב לעובד לשעבר סכום של 400 אלף דולר ולא שילם את חובו. ההאשמות זכו לביטוי לא רק בדברי המרואיינים אלא גם בשאלות של כתבנו אבנר הופשטיין.
"לאחר השידור בדקנו ובדיקותינו העלו שההאשמות היו והינן כוזבות לחלוטין. מר אדלסון קיבל את רישיון ההימורים לאחר בדיקה קפדנית שחשפה רקורד עסקי ללא כל פגם. מר אדלסון לא זכה ליחס מועדף כלשהו והוא קיבל את הרשיון כדין וללא שימוש בלתי נאות כלשהו בקשרים פוליטיים או באמצעים בלתי הולמים אחרים. באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות. מעולם לא היה חוב כלשהו אותו עובד לשעבר לא של 400 אלף דולר ולא של כל סכום אחר.

"לסיכום, לא נפל פגם כלשהו כלשהו בהתנהגותו של מר אדלסון. אנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלו לפני ששידרנו אותם ומבקשים להתנצל בפני מר אדלסון ומשפחתו על הפרסום".
אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם, כתבה טל שניידר בבלוג שלה. האומנם? תני לי לרענן את זיכרונך. לפני כשמונה שנים פורסמה בעיתון "כל העיר" התנצלות, כולל הפניה בעמוד השער, על כתבה של תני גולדשטיין על עו"ד אביגדור קלגסבלד. ההתנצלות הייתה בעלת פירוט רב, וכללה אף את השורה הבאה:
בעקבות בדיקה זו החליט ’כל העיר’ להפסיק את עבודתו של הכתב תני גולדשטיין ב’כל העיר’. ’כל העיר’ והכתב תני גולדשטיין מתנצלים בפני עו”ד קלגסבלד על הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה לו מן הדברים הלא נכונים שנכללו בכתבה”
פיטורי כתב בעקבות רשלנות בתחקיר היא דבר חריג בפני עצמו; איזכור הפיטורין בנוסח ההתנצלות הוא בהחלט דבר חריג במיוחד. דבר זה לפחות נמנע מאבנר הופשטיין, כתב ערוץ 10, שלמעשה גם לא נדרש להתנצל, בשונה ממקרה תני גולדשטיין ב'כל העיר' (אגב, זו לא הייתה הפעם האחרונה שפרסום לא אחראי של גולדשטיין הוביל להתנצלות כלי תקשורת גדול).


בכל מקרה, כמו שאמרנו, היורה העיתונאית רותחת מזעם על התערבות בעלי הממון בקדושת החופש העיתונאי. שאנחנו נתנצל? אין לנו כבוד?


בהקשר זה מעניין לצטט משהו מדבריו המחכימים של איתמר ברתור:
מדהים לראות כיצד כל מי שמטיפים להתנצל בפני בריון תורכי שמנסה להשפיל את ישראל לקידום מעמדו בעולם הערבי-מוסלמי זועקים נגד התנצלות של ערוץ מסחרי בפני איש עסקים יהודי.
 אני, בכל מקרה, חושב שההתנצלות הזו היא דבר מבורך. לא מפני שאדלסון הוא חבר שלי (הוא לא. שקל אחד עדיין לא ראיתי ממנו, ועוד אחרי כל הטוקבקים בעד ביבי! שוטף פלוס פלוס עד מתי!). אלא משום שצריך לשים גבול לבריונות של התקשורת. כאשר אתה משדר כתבה, יש לך אחריות כפולה: כלפי הצופים, שצריכים לקבל תחקיר כמה שיותר מדויק ומעמיק, וכלפי מושא הכתבה, שהרי אתה למעשה עורך לו משפט ראווה. בעולם המשפט מקובל שמוטב שיצאו אלף פושעים זכאים ולא יוענש אדם אחד על לא עוול בכפו. בעולם העיתונאי הנורמות הפוכות. העיתונאי נלהב להביא "אייטמים", וכמה שיותר עסיסיים. אחריות כלפי האדם שעליו עושים את הכתבה? מה זה מעניין אותו. וכך דבר רגיל הוא שמביאים האשמות שלאחר מכן מתבררות כשגויות, או שמתחבאים מאחורי סימני שאלה ("רק שאלתי האם מר יוס'ל קריימייסטר מעורב בהברחת מיליוני שטיחים פרסיים מאפגניסטן לבלרוס. בחייאת, אסור לשאול?). 
ההתנצלות הנוכחית משדרת מסר חשוב: לפני שאתם מפרסמים כתבה, בדקו היטב כל פסיק מאשים, האם יש לו גיבוי. האם אתם לא גורמים עוול לחינם? נכון, למרבה הצער רק אנשים אמידים יכולים להרשות לעצמם את המותרות של תביעה משפטית והכרחה להתנצלות. מצד שני, בדרך כלל הם אלה שנמצאים על הכוונת העיתונאית.
הרי מה כבר נאמר בהתנצלות הזו? ששני פרטים ששודרו, וכוללים האשמות חמורות כלפי אדלסון, התבררו כחסרי בסיס. אתם טוענים שזו טעות? שיש להם בסיס? בבקשה, תביאו ראיות. אם לא, תבלעו את הכבוד המטופש שלכם ותתנצלו, ולהבא תיזהרו יותר בדבריכם.
 
(נ"ב, שלדון, על הפוסט הזה אני דורש תשלום כפול. בתודה מראש.)

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

גרפולוגיה – יש אמת בפרסום?

(כתבה שלי שהתפרסמה במוסף "אתנחתא" החדש של העיתון "בשבע". לפני העריכה והקיצוצים, ועם כותרות משלי וגם קישורים)

ע', העומד בראש מוסד גדול בארץ, עמד בפני הכרעה לא פשוטה, בנוגע למינוי לתפקיד בכיר במוסד שלו. בשל רגישות התפקיד וחשיבותו הגדולה, הוא החליט לקחת חוות דעת משני גרפולוגים, "מהטובים ביותר בארץ", על המועמדים לתפקיד. הגרפולוגים דירגו את המועמדים ותיארו את אישיותם בפרטי פרטים, ועל סמך הדירוג הזה נבחר המועמד. "שמחתי שזכיתי במועמד כזה שנבחר, שהיה כליל המעלות", הוא מספר. שמחתו לא ארכה זמן רב. בפועל, לא היה שום קשר בין חוות דעת הגרפולוגים למציאות כפי שהיא.

באחד היישובים בבנימין היה נהוג, כרגיל ביישובים רבים, נוהל של חוות דעת גרפולוגית כתנאי לקליטה ביישוב. בשלב מסוים היה צורך להעביר גם את הטבחים של הישיבה המקומית בנוהל הקליטה, שכן הם התגוררו ביישוב, והם עברו את המבדק הגרפולוגי ללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן התברר שהם היו סוחרי נשק, וזה היה האות לביטול הנוהל. אם דבר כה חשוב לא מצא הגרפולוג, אמרו בוועדת הקליטה, מה הטעם להשתמש בשירותיו?

ישנן גם עדויות הפוכות. באתר של הגרפולוגית חנה קורן ניתן למצוא רשימה של מכתבי המלצה. אחד מהם כותב: "מצאנו את חוות הדעת משקפות נאמנה ובדייקנות, לעתים מפתיעה, את אישיות הכותבים". במכתב המלצה לגרפולוג מרדכי שרם נאמר: "נכון שהגענו סקפטיים בנוגע לגרפולוגיה, אבל כבר בניתוח הגרפולוגי הראשון שעשית לחתימה של המשתתפים נשארנו פעורי פה לנוכח ה'פגיעות בול' שפגעת".
ובכן, האם הגרפולוגיה היא כלי אמין או לא? ואם לא – מדוע כל כך הרבה אנשים עדיין משתמשים בשירותיה?
 

"שיטה חסרת שחר"

האפשרות שניתן להסיק על אישיותו של אדם מכתב ידו, הסעירה מוחות רבים במאות האחרונות. בעקבות מחקרים של מלומדים מהמאות ה-17 וה-18, החל להבשיל באמצע המאה ה-19 תחום ידע חדש: הגרפולוגיה. על פי הגרפולוגיה, שאותה פיתחו בעיקר אנשי דת קתוליים בני התקופה, ניתן להסיק מצורת כתב היד, מרמת לחץ העט על הנייר וכדומה, על מאפייני האישיות של האדם.

מאות ואלפי גרפולוגים פועלים בארץ ובעולם, ועסקיהם משגשגים ופורחים. על פי הערכות שפורסמו בעיתון The Marker, כעשרה אחוזים מהעסקים בארץ משתמשים בשירותי גרפולוגים למטרות מיון מועמדים. גם במשרד הביטחון נעשה שימוש בגרפולוגיה לצורכי מיון, ואפשר שאף למטרות אחרות, מסווגות יותר. ביישובים רבים כולל תהליך הקליטה של תושבים חדשים ליישוב גם בדיקה גרפולוגית. ספרים פופולריים בנושאי גרפולוגיה נמכרים בחנויות, ניתן למצוא מדורי גרפולוגיה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, ועיתונאים פונים מדי פעם בפעם לגרפולוגים לצורך ניתוח אישיות של מפורסם זה או אחר.

התפיסה הרווחת רואה בגרפולוגיה כלי אמין וטוב לניתוח האישיות; אך עמדתו של המחקר האקדמי שונה בתכלית. לשיטתם של החוקרים שבחנו את הגרפולוגיה בכלים אמפיריים, מדובר בשיטה חסרת כל תוקף שהוא.פרופ' גרשון בן שחר

אחד מהם הוא פרופ' גרשון בן שחר מהאוניברסיטה העברית, זוכה פרס א.מ.ת. לשנת 2011, שכיהן בעבר גם כנשיא האוניברסיטה הפתוחה. פרופ' בן שחר התפרסם בשנות ה-80 בזכות מחקרים שעשה, יחד עם עמיתיו, על הגרפולוגיה. "השורה התחתונה של המחקרים ברורה: אין לשיטה הזו כל שחר", הוא אומר בריאיון ל'בשבע'. "ראשית, אין בעצם שום תיאוריה מדעית שמקשרת בין כתב יד לבין אישיות, ואני גם לא מאמין שתהיה כזאת. אבל חשוב יותר: כל הבדיקות המבוקרות שנעשו העלו חרס".

בן שחר מספר על הניסויים שהוא וחבריו ערכו (ראו מסגרת): כאשר השתמשו בטקסט בעל משמעות לכותב (כמו קורות חיים), הגרפולוגים הראו הצלחה מסוימת, אם כי נמוכה מאוד, אך לא יותר מאשר קורא רגיל שלא התייחס לכתב היד אלא רק לתוכנו. כאשר השתמשו בטקסט ניטרלי, התוצאה הייתה אפס. זו הייתה גם התוצאה במחקר ששקלל את כל המחקרים המבוקרים שנערכו עד לעריכתו.

הניסויים של בן שחר
בניסוי אחד התבקשו הגרפולוגים להעריך הצלחה עתידית של עובדי בנק, על סמך כתב היד שלהם, וחוות דעתם הושוותה להערכת המעסיקים. הגרפולוגים לא הסכימו לעבוד עם כתבי יד "ניטרליים" (דהיינו, בעלי תוכן שאינו בעל משמעות לגבי הכותב, כמו קורות חיים או טקסט אישי), ולכן השתמשו החוקרים באמצעי בקרה, כדי לנטרל את האפשרות שתשובת הגרפולוגים נובעת פשוט מניתוח תוכן הטקסטים, ושיתפו בניסוי גם פסיכולוגית קלינית ללא ידע בגרפולוגיה, שתחווה גם היא את דעתה על המועמדים על סמך תוכן דבריהם בלבד.
התוצאות? המתאם בין הערכות הגרפולוגים להערכות הממונים בפועל היה נמוך מאוד, אם כי לא אפסי. עם זאת, מתאם דומה, ואפילו גבוה מעט, הושג גם בין הערכות הפסיכולוגית להערכות הממונים. בבקרה נוספת שעשו החוקרים, הם ניתחו את המשתנים האובייקטיביים שניתן להפיק מתוכן כתבי היד (השכלה, ניסיון בעבודה וכו'), נתנו להם ציונים, ושיקללו לפי זה את ההצלחה העתידית בעבודה. במקרה הזה, המתאם היה גבוה בהרבה, גם מהערכות הגרפולוגים וגם מאלה של הפסיכולוגית. במילים אחרות, המחקר הראה שהגרפולוגים לא השיגו מכתב היד שום דבר שאדם אינטיליגנטי רגיל לא היה יכול להפיק.
"במחקר אחר", מספר פרופ' בן שחר, "הצלחנו לשכנע את הגרפולוגים לעבוד עם כתבי יד ניטרליים. ובמקרה הזה הניבוי היה ברמה של אפס" (דהיינו ברמת הניחוש האקראי). ובכל זאת, אלו בסופו של דבר שני מחקרים בודדים. כאן מגיע מחקר שלישי שהשתתף בו בן שחר: "במחקר הזה, מ-1989, עשינו עבודה מטה-אנליטית, שבה סיכמנו הרבה מחקרים שפורסמו עד אז, עם ניתוח-על סטטיסטי. סקרנו הרבה מאוד פרסומים שונים, והצבנו קריטריונים, כך שייכללו בסקירה רק מחקרים מבוססים ומבוקרים היטב. בסך הכול איתרנו 17 מחקרים כאלה, שכללו 63 גרפולוגים, 51 אנשים שאינם גרפולוגים (ששימשו כבקרה) ו-1223 כתבי יד. זה לא מערך מחקר גדול, אבל אין הרבה מחקר על זה, ובוודאי שלא מחקר מבוקר, שעומד בסטנדרטים מדעיים. מה שמצאנו בגדול הוא שחזור של מה שמצאנו במחקרים הבודדים שלנו. המתאמים היו נמוכים מאוד, והגרפולוגים לא עלו על הקבוצות האחרות שעשו את השיפוט. במקרים הבודדים שהגרפולוגים השתמשו בטקסטים ניטרליים המתאמים היו אפסיים".


"הפסיכולוגים דואגים למקצוע שלהם"

אני שואל את חנה קורן, מהגרפולוגיות המפורסמות בארץ, על המחקרים האלה, והיא דוחה אותם כלא רלוונטיים: "על כל מחקר שטוען שאין תוקף יש לפחות שניים שטוענים ההיפך", ושולחת לי רשימת מחקרים מרשימה באורכה.

אז איך זה שהממסד המדעי לא מכיר בזה?
"קודם כול, את זה אתה צריך לשאול את הממסד המדעי. דבר שני, גם הפסיכולוגיה הייתה בת חורגת לפסיכיאטריה עד לפני מאה שנה, והיום הגרפולוגיה נמצאת באותו מקום. הפסיכולוגים מפחדים על המקצוע שלהם, הם לא רוצים שהגרפולוגים יקבלו עבודות שאמורות היו להגיע אליהם. לכן הם גם לא נותנים לפרסם את כל המחקרים שנותנים לגרפולוגיה תוקף. אולי באמת הגיע כבר הזמן שהם יתפרסמו".

כפי שהציעה חנה קורן, אני שואל את הממסד המדעי. פרופ' בן שחר מעיין ברשימה ותמה: "זו רשימה ביזארית ביותר. כלולים בה גם מחקרים שמצאו שאין לגרפולוגיה תוקף. חלק גדול מהמחקרים כלל לא עוסקים בתוקף של הגרפולוגיה, אלא אולי מזכירים אותה אגב אורחא. המחקרים שתומכים בגרפולוגיה רובם ככולם אינם מבוקרים, כך שאין להם משמעות מבחינה מדעית. אם לדוגמה נותנים לגרפולוגים לנתח כתב יד בעל משמעות, ואין כביקורת אדם מן השורה שינתח את תוכן הטקסט בלבד, הצלחה שלהם אינה מלמדת בהכרח על כך שהם העלו משהו מצורת הטקסט, ולא רק מתוכנו".

את הטענה שהפסיכולוגים דואגים למקצוע שלהם, דוחה פרופ' בן שחר על הסף: "איזה אינטרס יש לי? אני איש אקדמיה, חוקר. לא אאבד שום דבר מהפרנסה שלי אם אמצא שיש לגרפולוגיה תוקף. בנוסף, אנחנו הרי מבקרים גם כלים פסיכולוגיים מובהקים. לדוגמה, מבחנים השלכתיים כמו מבחן רורשך המפורסם – גם נגד התוקף המדעי שלו יוצאים לאחרונה חוקרים רבים. כך שאין לטענות האלה שום בסיס".
 

מבחן התוצאה?

אבל לחנה קורן יש טיעון כבד משקל לטובת המקצוע שלה: "יש לי לקוחות שעובדים אתי כבר 30 שנה. הם היו ממשיכים אתי כל כך הרבה זמן אם זה לא היה עובד? למה להם לשפוך כסף סתם?"

ואכן, כל הנתונים מראים שהשימוש בגרפולוגיה אינו במגמת ירידה. לכאורה, אם הכלי אינו עובד, לא היינו מצפים שימשיכו להשתמש בו בתחום העסקי, שאמור להתייחס לדברים פשוט לפי מבחן התוצאה.

לפרופ' בן שחר יש הסברים משלו לשאלה זו: "לדעתי, ואת זה אני כבר אומר כאדם פרטי ולא כחוקר, יש לזה כמה סיבות: ראשית, זה נוח. זה הכי זול והכי פשוט שיש. אפשר לכתוב חצי עמוד, לתת לגרפולוג, וזהו. בנוסף, חלק מהגרפולוגים הם אנשי מכירות מצוינים, ולקליינטים אין כלים ויכולת לשאול את השאלות הנכונות ולהבין שמדובר בדבר חסר בסיס. ויש נקודה נוספת: המוטיבציה המרכזית להשתמש בגרפולוגים קשורה ליומרה שלהם להצליח לנבא יושר, וזו התכונה החשובה ביותר עבור מעסיקים. ומלבד הגרפולוגיה, אין כלים טובים אחרים לבדיקת יושר. זה לא מקרי, כי יושר אינה תכונה יציבה. היא תלוית סיטואציה, ותלויה בשאלה איך אתה מגדיר יושר. והנה, אם שכרת עובד, ולאחר מכן התברר שהוא מעל בתפקידו, אתה צריך נייר כלשהו, הוכחה כלשהי שתסיר ממך את האחריות; השימוש בגרפולוגים עושה את זה: זה לא אני, זה הגרפולוג אמר. כל הסיבות האלה יחד תורמות לכך שזה ממשיך להיות אטרקטיבי למרות המחקרים בנושא".

את ההסבר הפשוט, שזה פשוט נוח וזול, אני מקבל גם ישירות מצד הקליינטים. אורלי, רכזת הקליטה של אחד היישובים בגוש עציון, מסבירה לי שההחלטה להשתמש בגרפולוגיה נקבעה פשוט כי זה זול הרבה יותר מהחלופות. "היה באמת אחד שלא רצה לעבור דרך חוות דעת גרפולוגית, אבל כשהבין שהחלופה היא יום מיונים של פילת, הרבה יותר כסף והרבה יותר זמן, הוא ויתר על התענוג".

ובכל זאת, לפעמים אתה פונה לגרפולוג ואתה מרגיש שהוא פשוט "קרא אותך", וחשף את כל צפונותיך. אם לגרפולוגיה באמת אין בסיס, איך הגרפולוג קלע כל כך טוב?

אחד ההסברים שניתנים לכך הוא "אפקט פורר" (הנקרא גם "אפקט ברנום"). ניסוי קלסי שחוזר על עצמו מדי שנה באוניברסיטאות רבות בעולם, כולל כביכול מתן חוות דעת גרפולוגית (או אחרת) על אישיותם של הסטודנטים המשתתפים, ובקשה מהם לדרג את ההתאמה של חוות דעת זו לאישיותם האמיתית, על סולם מ-1 עד 5. התוצאה הממוצעת היא בדרך כלל 4.2, התאמה גבוהה לכל הדעות – והמדהים מכול הוא שלמעשה לא נעשה לסטודנטים שום ניתוח אישיות בפועל, ולכל אחד מהם ניתן אותו ניתוח בדיוק. חוות הדעת שניתנת (שבניסוי המקורי הורכבה מטקסטים של מדורי אסטרולוגיה בעיתונים שונים) כללית ומעורפלת מספיק, וגם מורכבת ומחמיאה דיה כדי שכל אחד ישכנע את עצמו שהטקסט מדבר עליו בדיוק.
 

"התנהגות עסקית לא הגונה"

ד"ר יעל ברנדר-לויןד"ר יעל ברנדר-אילן היא חוקרת בתחומי מיון עובדים הוגנות במשאבי אנוש ושכר, המשמשת כראש המחלקה לכלכלה ומנהל עסקים במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. את אחד מהשיעורים בקורס שלה על מיון עובדים היא מקדישה לגרפולוגיה, ובמסגרתו היא עורכת על תלמידיה את הניסוי של "אפקט פורר", בהצלחה רבה, כרגיל. כשאני שואל אותה על שימוש בגרפולוגיה לצורך מיון לעסקים, היא מתקוממת:

"זו תורה עממית, שאין לה שום ביסוס מדעי. היום כבר הפסיקו לחקור את זה; העולם האקדמי מתייחס לדברים הללו בחיוך. גרפולוגיה זה נחמד בתור חוג במתנ"ס, או לפינה בטלוויזיה. בוא נניח לרגע, לצורך הדיון, שזה רק שנוי במחלוקת. יש שאומרים כך ויש שאומרים כך. אבל מדובר כאן על פרנסה של אנשים; זה פשוט מסוכן מדי. זה פשוט לא אחראי להשתמש בשיטה כזו, שלא הוכחה. יותר מזה: זוהי פשוט התנהגות עסקית לא הגונה. צריך לזכור שמדובר באנשים. זה כמו לבחור על פי משקל או גובה וצבע עיניים. בעיניי זה כמו קריאה בקפה, או בכף יד, או אסטרולוגיה.

"בארה"ב, אם עשו לעובד מבחן גרפולוגי הוא יכול לתבוע את המעסיק שלו אם לא קיבלו אותו – שיוכיח שהמבדק שבשלו נפסל הוא אמין. זו לדעתי צריכה להיות המדיניות גם בישראל, אבל אנחנו עוד רחוקים מזה לצערי".

ומה דעתך על הצורך בחוות דעת גרפולוגית כתנאי לקבלה ליישוב?
"זה מזעזע אותי. בכלל כל הרעיון של ועדות קבלה מפוקפק בעיניי, הרי הן נועדו כדי לבחור אנשים "משלנו" – להרחיק אנשים דתיים, או לא דתיים, או ערבים. ולצורך כך גרפולוגיה יכולה להיות כלי נוח מאוד, כי אין שום דרך לבחון אותו אובייקטיבית. כך אם למשל תרצה שלא לקבל מישהו בגלל צבע עורו, יהיה אסור לך; אבל תוכל להסתמך על הבדיקה הגרפולוגית, ומי יוכל לערער על זה?"

מה לגבי מבדקים פסיכולוגיים אחרים?
"זה נבלה וזה טרפה. המבדק צריך להיות ממוקד מטרה: האם הגדרת בדיוק אילו אנשים אתה רוצה ביישוב ואילו לא? תוכל לציין רשימת תכונות שאינך רוצה? האם הלקוח מדבר על מאפיינים ספציפיים, או שמישהו באיזשהו מכון החליט על רשימה שעל פיה הדברים נקבעים?

"אם אתה רוצה לסנן אנשים קיצוניים, פסיכופטים וכדומה, זה דבר אחר. יש מבחנים פשוטים לצורך כך. לא צריך לעשות ימי מיון, ולבנות מגדלים בלגו. זה מיותר לחלוטין. המבדקים הללו אינם מדויקים לגמרי, אבל הם יכולים לתת לך אחוז סיכון מסוים. אבל בשביל זה לא צריך להיכנס לחיים של האדם, ולחטט באישיות שלו ובעבר שלו".

יש עוד מבדק שעושים בכל מיני מקומות – ניתוח של ציור עץ.
"גם זה בלתי אפשרי. הדבר היחיד שקיים באמת, הוא מה שנקרא ציורי HTP – בית, עץ, אדם. יש פסיכיאטרים שזה תחום ההתמחות שלהם. הם משתמשים בזה כחלק מטיפול ארוך טווח, כדי להעלות דברים על פני השטח. זה בעיקר עובד טוב עם ילדים. ילדים מבטאים את עצמם הרבה פעמים בעיקר דרך ציור, או שהם תמימים מספיק לחשוב שדברים מאיימים לא ייחשפו בציור.

"הדבר הזה קביל וטוב רק כחלק מהליך טיפולי ממושך, ובעיקר אצל ילדים. אבל אי אפשר לעשות ניתוח פסיכיאטרי מעמיק על אנשים מבוגרים שציירו לך עץ. זה פשוט בלתי אפשרי. הרי משתמשים גם בדרמה לטיפול באנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אז מה, תאבחן אנשים דרך דרמה?"

בחזרה לפרופ' בן-שחר. אני מקשה עליו: אם המחקרים כל כך ברורים, איך הידע לא פרץ לציבור הרחב?
"בתקופה שהמחקרים שלנו התפרסמו היה עניין ציבורי, וראיינו אותנו בכמה עיתונים, ובטלוויזיה ועוד. זה הכה גלים, אבל את הדברים האלה אנשים שוכחים. אנשים לא זוכרים מה היה לפני חודש, אז אחרי 20 שנה אין מה לצפות. גם המסר מורכב: בקרה, מתאמים, סטטיסטיקה וכולי. נכון שהשורה התחתונה ברורה: אין לזה שחר. אבל מצד שני, בא הגרפולוג ואומר שזה נפלא, ופנטסטי ויודעים להגיד הכול על אנשים.

"לאנשים אין אפשרות להבחין בין חוקר שהקדיש עשרות שנים למחקר לבין הגרפולוג, שסביר שאין לו ההכשרה המחקרית לעניין. מבחינתם, יש דעה כזאת ויש דעה כזאת. כאילו אלו דעות פוליטיות, וכל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה". 

יום שני, 29 באוגוסט 2011

כנס באוניברסיטת חיפה על "תורת המלך"

עדכון: לפי התקשורת העוינת, הכנס בוטל. רשמית בגלל השתתפותו של הרב שפירא, אבל בטח זה כדי למנוע ממני לדבר. וזה עוד לפני שהספקתי לבטל את השתתפותי במחאה! לא יפה.

ביום שני בשבוע הבא יתקיים כנס באוניברסיטת חיפה בנושא "תורת המלך". למרבה ההפתעה הוזמנתי לדבר שם (בעקבות הפוסט שלי בנושא, הנצפה ביותר מבין שאר הפוסטים שלי, בהפרש ניכר), אל מול שני בלוגרים מהשמאל-קיצון (מי יותר ומי פחות), תומר פרסיקו ושלום בוגוסלבסקי. כמו כן יהיה שם בעל המחבר בעצמו, הרב יצחק שפירא, וגם מחבר קונטרס הנגד, אריאל פינקלשטיין. לא נמסר אם לאירוע יוזמן גוי על מנת לבדוק עליו את התאוריות השונות, אך מכיון שמדובר באוניברסיטת חיפה, כמעט מן הנמנע שלא תהיה בדיקה פרקטית מן הסוג הזה.

בכל אופן, אם אתם בחיפה בשבוע הבא, ו' באלול הוא החמישי בחודש ספטמבער למניינם ימ"ש, ובא לכם להגיד לי שלום, אתם מוזמנים.

כמו כן, אם יש לכם רעיונות לדברים שכדאי לי להתייחס אליהם מעבר למה שכתבתי בפוסט, אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות או במייל או בפייסבוק או משהו.

הנה תוכן הכנס. קצת גולש מהשוליים אבל זה מה יש בינתיים. תתמודדו בגבורה, אני יודע שאתם מסוגלים לזה.

נ"ב, הכנס יצולם וישודר בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה.
נב"ב, מהתוכנייה כאן נשמטה השורה האחרונה: "אריאל פינקלשטיין: 'דרך המלך'". הנה קישור לתוכנייה.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

משהו על תאוריות הקונספירציה של השמאל הרדיקלי

תאוריות קונספירציה הן חביבותיהן של אנשי ימין ושמאל קיצוניים, שהמשותף להם הוא חוסר האמון הבסיסי, והחשדנות האובססיבית, בכל אשר עושה השלטון. כדרכן של תאוריות קשר, התאוריות מצריכות בדרך כלל תיאום מלא בין אנשים רבים, וכוונות חורשות רעות של אנשי השלטון. אגב, יש עוד קבוצה חובבת תאוריות קונספירציה, והיא חיה בהוליווד ומפיקה סרטים לרוב. אחד מהם, ידוע למדי, הוא הסרט "לכשכש בכלב", שבו הנשיא יוזם מלחמה מפוברקת כדי לנצח בבחירות.


ה"כשכוש בכלב" נעשה חביבם של אנשי שמאל קיצוני, שבדרך כלל מתקשים להבין סיבות פרוזאיות לפריצת מלחמות (בסופו של דבר, מלחמה היא דבר אווילי שאיש לא רוצה בו, אלא אם כן הוא מרושע וקונספירטיבי, או לאומן מתלהם, או שני הדברים גם יחד). כדוגמה מופתית מובאת המתקפה של האמריקאים בעיראק, שהתבססה על ראיות לנשק להשמדה המונית שבעצם לא היה לעיראקים. [האמת כאן קצת פרוזאית יותר: האמריקאים השתוקקו למלחמה בעיראק ממגוון סיבות, שכן המדינה הזו היוותה בעיה אזורית וגלובלית במשך זמן רב. הם חיפשו תירוץ טוב, קזוס בלי, והתירוץ הטוב ניתן להם מפי מקור שעבד עליהם. הם העדיפו להאמין לו, כי זה היה נוח להם.]

מכל מקום, אנשי השמאל הרדיקלי היו בטוחים שביבי ישמח לפתוח באיזו מלחמונת כדי להיפטר ממחאת האוהלים המרתיעה. זה מתאים לשטאנץ הרגיל של מערכת האמונות שלהם, אז למה לא. ממילא, כאשר המציאות הנפיצה באזור שלנו התפרצה, ודאי זו אשמת ביבי איכשהו.

וכאן אנו באים לתאוריית הקונספירציה הנוכחית, שאותה מפיצים אנשי השמאל ההזוי יוסי גורביץ (זה שכתב שהרג מתנחלים הוא לגיטימי, ולאחר מכן חזר בו ואמר שרק הרג חיילים זה סבבה) ועידן לנדו (זה שלאחר רצח המשפחה באיתמר טרח וקושש מעשי רצח ורצח-לכאורה שיצאו מאיתמר, לא חלילה כדי להצדיק אלא רק כשירות לציבור, שתדעו).

בקצרה, טוענים גורביץ ולנדו, שהפיגוע הנוכחי כלל לא בוצע על ידי ועדות ההתנגדות העממית. ראש הממשלה ושר הביטחון מיהרו להטיל עליו את האחריות, כדי למצוא צידוק להפציץ את ראשי הארגון, וכדי להצית מלחמה שתשכיח את האירועים מבפנים.

על מה מבוססת תאוריית הקשר הזו?
א. ועדות התנגדות העממית הכחישו שהם עומדים מאחורי הפיגוע.
ב. ריאיון מבולבל במקצת עם בכירה בדובר צה"ל
ג. בלבול של הפרשנים
ד. שמות המחבלים לא פורסמו, בעזה לא הוקמו סוכות אבלים, והמצרים הודיעו שאחד מהמחבלים קשור להתארגנות בפנים סיני.
ה. המהירות המחשידה שבה צה"ל חיסל את ראשי המחבלים שעומדים מאחורי הפיגוע.

האם התאוריה הזו מחזיקה מים? בואו נראה:
א. אם שמו של הארגון מפוברק, מדוע לא פיברקו כבר שזה החמאס? ככה הפרשנים היו צריכים להזיע קשה כדי לומר שבכל זאת החמאס אחראי, כי הוא שולט בשטח ודרכו היא לפעול דרך ארגוני משנה.
כמובן, ללנדו יש תשובה לזה, ברוח "על כל שאלה - תשובה" שיש לכל קונספירציה: אם זה היה החמאס, הקונספירציה הייתה ברורה. היה צריך להסתיר אותה בצורה מתוחכמת ולכן בחרו במשהו יותר אקזוטי. הבנתם?

ב. אם ביבי וברק רוצים מלחמה בעזה, למה לעזאזל הם לא פותחים במלחמה בעזה? מאיפה הצעדים הזהירים-עד-כאב, האיפוק האינסופי וחוסר התגובה? איפה הטנקים? איפה הנגמ"שים? מה קרה לגיוס המילואים? די היה לראות כותרת ב-Ynet שאומרת "צה"ל לא תקף הלילה בעזה" כדי להבין את האבסורד.

ג. אם חוסר לקיחת אחריות היא טענה טובה, מה זה אומר שאף אחד לא לקח אחריות? שהמוסד ביצע את הפיגוע? הטענה שלפיה ועדות ההתנגדות והחמאס תמיד לוקחים אחריות היא שקרית, כפי שהראה היטב יהונתן דחוח-הלוי. למעשה, ארגוני הטרור בעזה מעולם לא נטלו אחריות על פעולות טרור שבוצעו בתווך של סיני, כדי לא להרגיז את המצרים. [עדכון: בינתיים נטל על הפיגוע "ארגון" בשם 'ארגון ההתנגדות הג'יהאדית'. אין למעשה ארגון כזה, והוא כנראה פיקציה עזתית למלא את החלל של חוסר לקיחת האחריות. מזכיר קצת את ארגון אי"ל של אבישי רביב.]

ד. אם חוסר סוכות אבלים בעזה היא טענה טובה, איפה סוכות האבלים כן נמצאות? אם המחבלים יצאו מעזה, הגיוני שחמאס ימנע הקמת סוכות אבלים, בהתאם להצהרתו שהוא לא אחראי על הפיגוע. אבל זה לא באמת משנה: גם אם חלק מהמחבלים יצאו בפועל מסיני, ורק נשלחו לפיגוע מעזה, התוצאה היא אותה תוצאה.


אפשר להמשיך ולהקשות: הוצאה לפועל של קונספירציה כזאת תצריך השתקה של מאות אנשים בכל דרגי המודיעין, וכפייה שלהם לפעול בכיוונים מטעים ומסוכנים (הרי אם הפיגוע יצא מארגון ג'יהאד עולמי ולא חוקרים זאת, זו הפקרות ממדרגה ראשונה). ייתכן שעידן לנדו לא היה במודיעין. אני הייתי. תפיסת העולם כאילו מדובר באנשים שמקבלים פתק מלמעלה שאומר להם לאן לחקור ומה לנתח, מופרכת ומגוחכת לגמרי. מדובר בחיילים או אנשי משרד, שיושבים וחוקרים ומביאים את המסקנות למעלה. כמו כל אנשי מערכת הביטחון.

כרגיל, תאוריות קונספירציה לעולם לא ייקחו בחשבון סתם טעויות או בלבול אנושי. הפרשנים המבולבלים או הקצינה המגמגמת הם בהכרח חלק מתאוריית קשר זדונית ולא סתם תוצאה של בלבול. בואו ניקח לרגע תסריט חלופי, אפילו בהנחה של"וועדות ההתנגדות" אין קשר לפיגוע: סתם טעות. העריכו שאלו ועדות ההתנגדות, מסיבות כאלו ואחרות, והתברר שזה לא הם אלא אחרים. קורה. אבל קונספירציות לא מכירות בטעויות. אצלן תמיד כולם מושלמים. בדיוק כמו בהוליווד.

לנדו יוצא בדרישה מגוחכת ממערכת הביטחון לפרסם את שמות המחבלים (אגב, משום מה הוא סומך לגמרי על הודעת המצרים, למרות שגם הם לא פרסמו שמות. ככה זה אצל הקונספירטורים: הטרוריסטים והמצרים זוכים לאמון מלא. רק מערכת הביטחון והממשל הישראלי בטוח עובדים עלינו). ומה אם, פלא פלאים, לא יודעים את שמות הטרוריסטים? האם הם יצאו לדרך עם תג מוזהב על הסרבל? ומה אם יודעים את שמות הטרוריסטים, אבל דרך האזנה לרשתות שלהם, או דרך מודיע אנושי, שלא היינו רוצים לסכן אותו?

אבל לא, לנדו דורש! עכשיו! שמות!

שלא תתבלבלו: גם אם יפורסמו שמות של מחבלים עזתים, זה לא ישנה את התאוריה. הכיף בתאוריות קונספירציה היא שהן אל-כשל. אי אפשר להפריך אותן. הרי מי לידינו יתקע שהשמות שיפורסמו הם לא המצאה של מערכת הביטחון? או שמצאו כמה עזתים שנעלמו בשבוע האחרון והדביקו את זה אליהם? או שיצרו זהויות מפוברקות והשתילו אותן בכל המחשבים (הוליווד, אמרנו?)? ברגע שהמטרה סומנה, אפשר לארגן את כל העדויות כך שיתאימו אליה.

ועוד משהו, לגבי המהירות שבה בוצעה הפעולה נגד ההתנגדות: למודיעין יש מה שנקרא "בנק מטרות" או "בנק יעדים". זה לא סוד. נתונים על אנשים, מבנים, כלי נשק, מחסנים ועוד, נשמרים ומרוכזים, מנותחים היטב ומעודכנים באופן שוטף. במיוחד במקרה שלנו, שמדובר על התרעה שכבר הייתה קיימת, מה שאומר שישבו על הזנב של הארגון הזה זמן רב. לפיכך, חיסול של ראשי המחבלים בתוך שעות מזמן האירוע הוא אכן מרשים, אבל לא מפתיע במיוחד.

הטענה של לנדו שעל כל פעולה צבאית שמבוצעת יש לחשוף את כל הראיות וההנמקות היא אידיוטית במקרה הטוב. לא כל מידע שמושג יכול להיות חשוף לעין כול, ואם אין לך אמון במערכת שאמונה על ההגנה שלך, לך וחפש לך מדינה אחרת.

לפני כמה שנים השקעתי שעה שלמה מחיי כדי לצפות בסרט קונספירטיבי על הפיגוע במגדלי התאומים. הסרט הציג בצורה משכנעת שאלות קשות על הסברה המקובלת שהמטוסים הם אלה שגרמו לקריסת המגדלים (טענות לדוגמה: החום שהופק מהתנגשות המטוסים אינו מספיק כדי להתיך את קורות המתכת של המגדלים; המגדלים קרסו מטה בצורת "פיצוץ פנקייק" הוליוודי ולא הצידה כפי שהיה צפוי), ונתן הסבר הגיוני אחר (קורות המתכת היו מצופות באזבסט וזקוקות לטיפול יסודי, והיה אינטרס לבעלי המגדלים לפוצץ את המגדלים ולקבל את דמי הביטוח). בתום הצפייה בסרט, על אף שהיה ברור לי שהוא מקשקש, לא ידעתי למה. זה היה משכנע ביותר, כמו שרק תאוריית קונספירציה יכולה לשכנע. רק אחרי שחיפשתי באינטרנט תשובות לשאלות שהעלה הסרט, הבנתי את הכשלים המהותיים שלו.

אני לא מצפה מאנשים שיידעו לענות על כל השאלות שמעלות תאוריות קונספירציה. למעשה, לא תמיד יש תשובות טובות בחיים. אבל אני כן מצפה שאנשים אינטיליגנטים (במונח הזה אני לא משתמש ביחס ללנדו ולגורביץ, אבל יכול להיות שמבין המאמינים להם יש כמה אנשים עם שכל בקודקוד) לא ייפלו בפח של תאוריות קשר, יעלו מיד על הכשלים המהותיים שבהן, ויחפשו תשובות טריוויאליות יותר לשאלות שמעלים חובבי הקונספירציות.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה